אַיָה / יורם ויטיס

 

אַיָה

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשהיינו תינוקות, ערכנו מסעות זחילה על רצפת בית התינוקות.

איור מאת יעקב גוטרמן

כשגדלנו קצת, טווח טיולינו גדל אתנו, בכיתה ג' יצאנו לטיולים בסביבה הקרובה בעזרת מורנו, שכונה על ידנו בשם גוזְלַס, מכיוון שהיה מסוקס ושעיר.

 

יום אחד יצאנו לטיול לדלית-אֶ-רוחה, הכפר השכן. היה שם מעיין שנבע מקיר סלע זקוף, והכפריים סכרו את נביעתו בקיר אבן נמוך שיצר בריכה רדודה. כל בני הכפר - בנים בלבד! - השתוללו במי הבריכה בעירום מלא וקפצו שוב ושוב מקיר הסלע אל תוכה, תוך פרצי צחוק וצעקות. הם היו רזים, אתלטיים ושזופים ולא שמו לב אלינו כלל.

 

על ידנו עמד גבר ערבי שבחן אותנו בלי שהרגשנו, אחר כך ניגש אל מורנו, גוזְלַס, הצביע בידו על איה ואמר לו שהוא רוצה לקנות אותה - לא בשבילו, חלילה, אלא לבנו, אחמד, שהיה מראשי המשתוללים בבריכה. איה הייתה ילדה פקחית ואמיצה, מלאת חיים ויפהפייה, ועורה היה שחום כמעט כמו עורם של הילדים הערבים שמסביב. גוזְלַס ענה למוּסה (זה היה שמו) אבו אחמד, שהוא אינו יכול למכור אותה כי היא לא שלו, אבל אם הוא מתכוון ברצינות הוא צריך לדבר עם אבא שלה, יוסי.

 

אחרי שמוּסה פנה ליוסי הוא השיב לו שאין בעיה, אבל הוא מבקש לקבל את הכסף עכשיו ובמזומן. קוֹסוֹ, המזכיר, שעמד לידם במקרה ושמע את השיחה, צעק על יוסי: "מה פתאום? אתה לא יכול למכור אותה! הקיבוץ גידל אותה, היא רכושו של הקיבוץ ולכן הכסף ילך לקיבוץ!" מישהו שעמד בצד אמר שאולי צריך לשאול את איה אם היא מסכימה, ואיה, בלי להתלבט כלל, אמרה שאין בעיה - ילדה מפתיעה, בלי ספק. איש לא הזכיר את לאה, אמה של איה, אבל ממילא אי אפשר היה לקרוא לה כי היא עבדה בפלחה, בחציר.

 

וכך, הכסף החליף ידיים, המטפלת ארזה לאיה חבילה קטנה של בגדים וכולנו ליווינו אותה לביתה החדש שבכפר השכן. מרוב התרגשות, איה בקושי סובבה אלינו את ראשה להגיד שלום ורצה ישר "הביתה".

 

כל שבת היו לאה ויוסי, הוריה של איה, עושים את הדרך לדלית-אֶ-רוחה, כשהם מצוידים בקופסת ממתקים, ומבקרים אותה. היא התאקלמה שם בקלות ובמהירות, הרגישה מצוין, ואהבה מאוד את אמה החדשה ואת אחיה ואחיותיה החדשים.

 

שנתיים חלפו להן בשופי ונחת, עד שפרצה מלחמת השחרור. כמעט כל חברי דליה שהיה להם ערך ביטחוני גויסו ליחידותיהם הצבאיות. לאחר זמן מה נפוצו שמועות שהערבים נוטשים את כפריהם ובורחים, עד יעבור זעם. לאה, אמה של איה, פנתה לקוֹסוֹ, המזכיר, וביקשה ממנו לארגן בדחיפות משלחת שתחלץ את איה לקיבוץ. המשלחת, שכללה שלושה חברים נטולי ערך ביטחוני, יצאה לכפר עם חושך ראשון, כאשר שיירת הכפריים הנסים כבר החלה לנוע כדי להתאחד עם אחיהם אשר מעבר לקו החזית. ברגע האחרון ממש, הם פגשו את בני משפחתה של איה והסבירו למוּסה שכדאי לחסוך לה את הטלטלה והסכנות האורבות בדרך ושממילא הם חוזרים לכפר תוך שבועיים, ואז יקבלו אותה בחזרה בלי בעיות. מוּסה התלבט קצת עם עצמו ועם אשתו ולבסוף ניאות ומסר את איה לחברים.

 

הלילה היה אפל וקר. איה הייתה עטופה ומעוטפת כולה מכף רגל ועד ראש, כדרך הכפריות. היא נפרדה מבני משפחתה והצטרפה לחברי המשלחת בדרכה לקיבוץ. המטפלת וגוזְלַס, מורנו, העירו אותנו ועדכנו אותנו במצב. גם יוסי ולאה, הוריה של איה, הצטרפו, וכולנו ציפינו לה בדריכות בבית הילדים. לפתע שמענו קול צעדים קרבים מבחוץ. יוסי ולאה רצו וחיבקו את איה, תוך שהם מסירים מעליה את הכיסויים והעטיפות. כולנו נעצנו את עינינו ונדהמנו: זו לא הייתה איה, אלא מישהי אחרת! כנראה שמוּסה כל כך אהב את איה, עד שלא היה מוכן למסור אותה לאחרים והעדיף למסור תחתיה את אחת מבנותיו.

 

כעת, היה כבר מאוחר מלהחזיר את הגלגל לאחור. משפחתה של איה כבר הרחיקה לכת ואי אפשר היה למוצאה. הוחלט כי הילדה הערבייה, איבתיסאם שמה (חיוכים בעברית), תאומץ לפי שעה אצל יוסי ולאה ותשתלב בקבוצתנו. כדי להאיץ את קצב השתלבותה החלטנו לשנות את שמה לאיה, אבל רק עד שאיה תחזור. נדהמנו מן הדמיון שבין איבתיסאם לאיה. כמוה, גם היא הייתה יפהפייה, פקחית, מהירת תפיסה ואפילו ספורטאית. החלטנו, בהנהגתם של גוזְלַס והמטפלת, שלא להפיץ ולא לספר את הסיפור לאף אחד, כדי לא להרבות מהומה.

 

בינתיים עלינו למוסד, הוא בית הספר האזורי והפנימייה, ואיה החדשה התפתחה והייתה לנערה מרכזית בקבוצה, תלמידה מצטיינת, פעילה במזכירות החברה ומדריכה בתנועה. ורק מי שהיה בעל אוזן מוזיקלית והקשיב טוב-טוב, יכול היה להבחין בשרידים דקים של מבטא ערבי בדיבורה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: