אביב / יורם ויטיס

 

אביב

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פעם-פעם, לפני שנים רבות-רבות, מעבר להרים הרחוקים והכחולים, ומעבר למדבר הצהוב והנורא ומעבר לאוקיינוס רחב הידיים, היה כפר קטן ונידח.

איור מאת יעקב גוטרמן

אף אחד כמעט לא שמע עליו ואף אחד כמעט לא ביקר בו, כי הוא לא היה מסומן במפה ולא הוליך אליו אפילו כביש ראוי לשמו. התושבים המעטים בכפר התעקשו לקרוא לעצמם חברות וחברים ולכפר הם קראו קיבוץ. לא קיבוץ חדש, לא קיבוץ מתחדש ולא קהילה, פשוט קיבוץ, קיבוץ דליה.

 

ובקיבוץ דליה היו גם ילדים, והגדולים שבהם היו בכיתה ג' וקראו להם קבוצת "זמיר". היה להם מורה ששמו ראובן. עוד היום ניתן לראותו דוהר על הקלנועית שלו ברחבי הקיבוץ.

 

למרות שאי אפשר היה להגיע ולמצוא את הקיבוץ ללא הסבר ארוך ומפורט, מישהו בכל זאת מצא אותו באותה שנה, היה זה האביב.

 

לאחר סערות החורף המקפיאות, הרוחות החלו להתרכך והפכו לנעימות יותר. היה עדיין קר, במיוחד בלילות, אבל הגבעות הירוקות והוואדיות נשטפו בסערת פריחה נהדרת. האוויר המתוק רחש זמזומים וזמזומות ואלפי חיפושיות, פרפרים ודבורים עופפו להם נעלסים בחיפוש אחר צוף מתוק ואהבה. הצפרדעים בוואדי קפצו זו על זו וגם בלחיי החברות והחברים בקיבוץ הופיע סומק חדש, וניצוצות אביב זהרו בעיניהם.

 

ראובן, מורנו, אסף את כולנו בבוקר ואמר שאנחנו יוצאים לטייל. ירדנו במדרון הגבעה שלנו דרומה, לכיוון גן ההורים והבריכה, שעוד לא הייתה. חצינו את העשב הגבוה שהיה רטוב כולו מגשם הלילה ועברנו את הוואדי השוצף בקפיצות על האבנים הגדולות, שמישהו טרח לשים שם בנדיבותו.

 

כשעלינו על הגבעה ממול, ראובן אסף אותנו סביבו. היינו כולנו רטובים ומבוצבצים למשעי. ראובן הסביר שהיום נלמד איך להרים אבנים כדי למצוא תחתן חרקים וזוחלים שהתחבאו שם במהלך החורף. "צריך להיזהר שלא להכניס את האצבעות תחת האבן כי אפשר להיעקץ או להינשך. צריך לתפוס את האבן רק מלמעלה," אמר, "הסתכלו איך אני עושה זאת". הוא התחיל להרים אבנים שטוחות וקרא לנו לראות את מי שחי תחתיהן. היו שם מיני עכבישים ושלשולים ובלי סוף נמלים קטנות ואפילו עקרבים. זה היה מרתק ומעורר וכולנו רצנו אחריו בהתלהבות. פתאום הוא הרים אבן גדולה, מתחתיה הייתה מחילה ובמחילה היה נחש. ראינו רק חלק ממנו והוא לא זז, כנראה היה קפוא עדיין מקור החורף. הצטופפנו כולנו מסביבו כדי לראות טוב יותר. ראובן לא היה בטוח איזה נחש זה והאם הוא מסוכן. הוא ניסה לחלץ אותו מהמחילה בזהירות. כשהבחין כמה אנחנו קרובים ביקש מאתנו לסגת חמישה צעדים לאחור. הוא אמר שהנחש עלול להיות מסוכן. צעדנו לאחור וראובן שקע שוב במאמצי החילוץ. זה היה מרתק וקשה כי הנחש התנגד וסבל מחוסר מוטיבציה לשתף פעולה. שוב התקרבנו מבלי משים וראינו שראובן שטוף זיעה כולו מהמאמץ והמתח. כשהרים את ראשו הבחין שוב כמה התקרבנו וציווה עלינו בתוקף לסגת, הפעם עשרה צעדים, ולאחר מכן שוב התכופף וטרח על הנחש העקשן. שוב התקרבנו, ולפתע הרים ראובן את ידו למעלה כשהנחש תפוס באגרופו. הוא קם, חייך אלינו ואמר שזה חנק א"י. הוא קצת דומה לצפע בצבעיו אבל אינו מסוכן כלל. הוא נוהג לכרוך את עצמו סביב טרפו ולחנוק אותו. ואמנם, ראינו שהנחש, שהיה יפהפה וקשקשיו זהרו בשמש, כרך את עצמו סביב פרק ידו של ראובן ולא ניסה כלל לברוח או לנשוך. ממש נחש חמוד. "מי רוצה להחזיק אותו קצת?" שאל אותנו מורנו הנערץ. כמה בנים קפצו. הבנות לא התלהבו במיוחד.

 

החזקנו את הנחש ושיחקנו אתו קצת תוך צחקוקים ובהלות. בסוף ראובן הסביר לנו שאם תופסים בעל חיים בשדה, נחש, עקרב, או לטאה, אין לקחת אותו הביתה. "אצלנו בבית אנחנו מרגישים טוב כי זה הבית שלנו. החיה ממש לא מתאימה לשם ועלולה אפילו למות. הבית שלה הוא בשדה", אמר. הוא לקח את הנחש והחזיר אותו למחילה שלו, אחר כן לקח את האבן והחזיר אותה בדיוק למקומה.

 

פנינו לחזור לבית הילדים, השמש כבר עמדה ברום השמים וכולנו היינו נרגשים ומלאי חוויות. כשהיינו כבר קרובים הרחנו ריח של תבשילים ערבים מכיוון בית הילדים. הגענו בדיוק לארוחת הצהרים. היו קציצות.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: