יום השואה של קבוצת "סנונית" / יורם מוקד

יום השואה של קבוצת "סנונית"
מאת יורם מוקד, גלעד
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

השנה הייתה 1959. כמו בכל שנה אחרי הפסח צועדים בסך יום השואה יום הזיכרון ויום העצמאות. אנחנו, בני קבוצת סנונית בכיתה ח' מרגישים הכי גדולים בחברת הילדים המקומית (שתי הכיתות הבוגרות לומדות מחוץ לקיבוץ) וככאלה מותר לנו (לדעתנו כמובן) להשתתף בהכרעות היומיומיות על חיינו – ומעשה שהיה כך היה.

ביום השואה, בבוקרו של יום, בשעת הלימוד שלאחר ארוחת הבוקר היו מתכנסות הכיתות הבוגרות של ביה"ס המקומי לטקס לציון יום השואה. באותו מעמד היו קוראים קטעי שירה ופרוזה וגם אחד מניצולי השואה היה מספר את קורותיו שם.

באותו יום שואה התכנסנו בצריף המעבדה, קבוצות "סנונית" "ניצנים" ו"רקפת", וקיימנו את הטקס המכובד כהלכתו, בסיומו סיפרה נירה שנורמן את סיפור הישרדותה במחנה הריכוז ואיך זכתה לעלות ארצה. הטקס והסיפור שאתו, התארכו וגלשו לשעת הלימוד הבאה ואף לשעת ההפסקה הגדולה ר"ל.

כשהסתיים הטקס והתברר שנותרה לנו חצי הפסקה וגם שיעור ההתעמלות שהיה אמור להינתן לנו – בוטל, החלטנו ברוב בנים (בלי בנות כמובן) שאנחנו מקיימים לעצמנו שיעור התעמלות במגרש, ואחריו נמשיך את סדר השיעורים כרגיל. רוצה הגורל האכזר והשיעור המיועד לשעה שאחרי ההפסקה היה שיעור "אלגברה" עם מנחם ליבר. בשעה היעודה לתחילת השיעור כל הבנים בדיוק מופתי מתייצבים במגרש הספורט ומתקינים במרץ את רשת הכדורעף. מורה להתעמלות מן הסתם לא הייתה, כי רות נוימן לא ידעה כלל שארגנו עבורה שיעור במגרש, ואפילו עודד נוימן (בנה – שהיה מיוזמי השינוי) לא הספיק לעדכנה.

שלוש דקות לאחר תחילת השיעור מופיעה נאווה קייזר, בת כיתתנו, ומתריעה שמנחם בכיתה מחכה לנו, מאד כועס ושנבוא תיכף ומיד. אנחנו ממשיכים במשחק ומודיעים מניה וביה שעכשיו יש לנו שיעור התעמלות ואנחנו משחקים כדורעף, נשוב לכיתה בתום שיעור ההתעמלות.

עוברות עוד 5 דקות וכרמלה רסמוסן ונאווה קייזר מגיעות יחד, נזופות ומבוהלות, מודיעות לנו שמנחם מאד מאד כועס ואם לא נבוא תיכף ומיד לכיתה נקבל עונש כבד. אך אנחנו בשלנו... כדורעף.

לא עוברות להן שתי דקות ומנחם בכבודו ובעצמו מופיע במגרש, עיניו מפיקות ברקים ופיו רעמים וכל מצחו ועור פניו קורנים סומק עז של זעם, והוא מצווה עלינו תיכף ומיד לתת לו את הכדור, דבר שאנחנו עושים בחיל ורעדה, במסירה ישירה וארוכה לידיו. מנחם כמובן לא הצליח לתפוס את הכדור (כישורים ספורטיביים לא היו מכישוריו הבולטים) - דבר שהעלה את רף זעמו בעוד כמה דרגות, והביא ליריקת סדרה של קללות בשפת אשכנז. סיומו של רגע מביך זה היה כשאחד הילדים עצר את הכדור המתגלגל והגישו לידיו של מנחם כהגש מנחה, וזה תחבו באחת אל מתחת לבית שחיו וציווה עלינו ללכת לכיתה תיכף ומיד.

בצעד מהיר, ראשים מורכנים וחיוכים נבוכים מיהרנו לכיתה כדי לשמוע ממנחם - הממאן להירגע - שאנחנו מושעים מלימודים ומרותקים לבית הילדים עד להודעה חדשה.

עוד באותו ערב נקראנו - כל ילדי קבוצת סנונית - לברור נוקב במועצת הקיבוץ. כאן שמענו גערות קשות ודברים נוקבים על כך שביזינו את היום המיוחד הזה, עברנו את כל גבולות המוסר והיושר והפכנו להיות לנחותים שבנבלים. ועוד כהנה וכהנה תיאורים בוטים על מעשים שלא ייעשו ושלא יוכרו בחצרו של קיבוץ כמו שלנו, שחברים רבים בו חוו את אימי השואה ואחרים נושאים צלקותיה לעולם ואילו אנחנו כמו שמנו כל אלה ללעג.

סיכומו של דיון מלומד, היה בהסכמה פה אחד של כל חברי המועצה : העונש יהיה חינוכי שראשיתו השעיה מלימודים ושבוע עבודה בסיקול (שש שעות בכל יום) ואחריתו באיסור השתתפות בסרטים ומסיבות למשך שלושה חודשים.

מי ידע ערכם של עונשים חינוכיים?

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: