הכלבים האבודים בדרך למעויה / יורם מוקד

הכלבים האבודים בדרך למעויה
יורם מוקד, גלעד
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

השנה הייתה 1953 או 1954 בתחילת הקיץ. הימים חמים והצמחייה מצהיבה, אף כי איים של ירוק עוד מתגלים פה ושם, בעיקר של צמחי ברך הגמל וקוצים שעדיין לא יבשו.

יום שבת. קבוצה גדולה של ילדים עסוקה בהמצאת משחקים, חיפוש אוצרות בפחי אשפה, או רדיפה אחרי ציפורים וחיות בר אחרות וניסיונות לירות בהם ברובי חוליות. במהלך בילוי הבוקר מגיע בריצה אחד הילדים ומבשר בהתרגשות "שכל הכלבים ברחו למעווי", הוא הכפר מעויה, השוכן מדרום מזרח לקיבוץ גלעד.


איור מאת יעקב גוטרמן

ביוזמתו של עמי ליבר (נאוה), מתארגנת מיד משלחת הצלה מיוחדת, של 10 - 12 ילדים, מצוידים ברובי חוליות, רוגטקות (לשניים או שלושה ילדים יש אפילו אולר) ונחישות קרבית ויוצאת לדרך מזרחה לכיוון בוטימאת ומעויה: "להציל את הכלבים שלנו!".

אחרי שעוברים את המזבלה ואפילו עד מעל לבוטימאט, נראים בתי הקיבוץ מאחורינו קרובים ומרגיעים והדרך ברורה ובטוחה, אך כשפונים ימינה ועוברים את הגבעה של רגבים, בתי הקיבוץ נעלמים בזה אחר זה ולפנינו רק גבעות קרחות זרועות אבנים וקוצים. אד חם עולה מהקרקע שלפנינו והרי אום אל פחם שבאופק מרצדים במרחק. הולך ופוחת אומץ הלב ההרואי, שאפף את כולנו בתחילת מסע ההצלה הנועז. מתחילות שיחות על מה יעשו לנו הערבים, האם יסכימו שניקח את הכלבים שלנו? אולי הם יתנגדו ויגידו שאלה הכלבים שלהם?  ואולי כדאי לחזור?... אבל עוד לא מצאנו את הכלבים!... ומה אם הם ייקחו אותנו בשבי?? הרגל הבוטחת שהתחילה במסע, מתחילת למעוד על האבנים הרבות והרי ידוע שהערבים יודעים לזרוק אבנים וגם לפגוע... פעם הסתערו המון ערבים על הקיבוץ, זרקו אבנים ואבא שלי קיבל חור בראש...

נעצרים להתייעצות. עמי מציע שמי שיש לו גופיה לבנה יקשור אותה לרובה החוליות וירים אותו גבוה, שידעו שפנינו לשלום ולא למלחמה ובכלל למה היינו צריכים לקחת את הרובי חוליות המטופשים האלה. 

 

מתקרבים למעויה ומשקיפים על הכפר מצפון. למטה במעיין כמה עדרי צאן שותים מהמים. במעלה הגבעה שמולנו כמה בתים. עשן עולה מהטבונים וקבוצת ילדים מביטה בנו - תמיד הילדים והכלבים הם הראשונים להבחין בכל תכונה חדשה.

המבוגרים שבכפר כנראה עדיין לא הרגישו בנו או שפשוט לא שמו לב. עוד רגע, עוד שנייה תבוא צעקת האזעקה וערבים רכובים על סוסים, חמושים ברובים ארוכי קנה ששבריות מעוקלות בחגורם, יסתערו לעברנו ויקיפו אותנו מכל עבר ....

עוברות דקות ארוכות ובכפר שממול אין כל תכונה אם כי קבוצת הילדים המביטה בנו הולכת וגדלה.

יורדים בדחילו ורחימו בשביל המוביל למעיין. רובי החוליות גבוה מעל הראש כשגופיות לבנות מסמורטטות תלויות להן מהקצה.

 

"איך נדבר איתם ?" עולה השאלה "נגיד סאלאם עלייכום!" "בטח יש כאלה שיודעים גם עברית קצת". "אני יודע - נגיד 'שו הדה כלבים?' שזה 'מי זה כלבים?' והם כבר יבינו".

מגיעים למעיין. שני זקנים ושלושה - ארבעה ילדים משקים את עדר העיזים והכבשים. כמו יעקב שכתוב בתורה שהיה רועה צאן – אני חושב. ילדים נוספים דוהרים במורד מכיוון הכפר.

"סאלאם עלייכום" אנחנו אומרים במקהלה מהוססת.

"מרחאבא" באה התשובה מאחד הזקנים, ואנחנו לא יודעים מה להגיד עוד.

"כיף חאלאק?" יודע פתאום עמי להגיד.

"וואלה מבסוטין " באה התשובה ונראה שכאן מסתיימת השיחה החברתית.

 

אנחנו עושים את עצמנו מתעניינים במים הזורמים, בעיזים ובגדיים ואפילו בצמחי ברך הגמל המפתיעים כאן בירוק שלהם.

פתאום תכונה וקולות מהגבעה שמאחרינו, ממעלה השביל שזה עתה באנו בו. כמה חברים וילדים יורדים בו במהירות. בראש הקבוצה אבא שלי ואסתר ברקאי. הם מגיעים אלינו. אבא חמור סבר, מאיר פנים לזקנים ומתחיל לדבר אתם בערבית. מוחלפות ברכות ולאחר שיחת נימוסים קצרה, אנחנו מצווים להסתובב ולחזור כלעומת שבאנו.

 

נבוכים לא מעט, אך בהרגשת הקלה גדולה אנחנו צועדים חזרה הביתה כשדברי תוכחה על המעשה הפזיז שעשינו מלוות אותנו לכל אורך הדרך. דוד ברקאי (בטי - כפי שקראנו לו) מקבל  עגבנייה טרייה שהביאה אמו שידעה - כמו כל אימא - לדאוג קודם כל לצרכים הקולינאריים של הילד.

 

עיקר שכחתי - הכלבים. מסתבר שאלה בכלל לא הלכו למעויה אלא שוטטו להם אי פה ברחבי הקיבוץ ובכלל לא ידעו – וכנראה גם לעולם לא ידעו – שמישהו, בעיצומה של שבת בראשיתו של קיץ, ארגן משלחת חיפוש אחריהם, עד לפאתי הכפר מעויה.

 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: