מנהרות / יורם לוי

מנהרות

יורם לוי - רעים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הוא עמד מולי בבגדי נסיעה, מזוודה קטנה וסבר פנים סוער. "מה קרה לך? אני שואל מודאג, למה אתה כועס? מישהו הרגיז אותך לאחרונה"? שכני אמר:" לא" לא הרגיזו אותי. אבל, די, נמאס לי מן המלחמה הזאת. אני נוסע לבן שלי".

איור מאת יעקב גוטרמן

אני אומר: "בכל תקופת החרום הזאת, חששנו לא מעט אבל התגברנו, עד היום החזקנו מעמד ולא התרגשנו יותר מדי. עוד מעט כל המלחמה הזאת נגמרת עד הסיבוב הבא. לך תדע אם נהיה כאן בסיבוב הבא בגילנו.... מה פתאום נשברת עכשיו"? בפנים עייפות, שכני אומר: "די, לא יכול יותר. לא הצלחתי להירדם כל הצהריים בגלל המנהרה שחופרים לי מתחת לסלון". "מנהרה? אצלנו? מה אתה אומר"? אני שואל בהשתוממות? מה פתאום!

 

"כן", כל הצהריים שמעתי רעשים, חציבות ודפיקות מתחת למיטה ודרך הקירות. אני בטוח שחופרים מתחתנו מנהרה ואני לא רוצה להימצא כאן כשהאדמה תפתח את פיה והמחבלים יפרצו את הפיר".

 

החלטתי להרגיע את המצב: הסברתי לשכני היקר שהוא שומע לבטח את השאון העמום של רעם התותחים החביבים שממול, אלה שכותשים את עזה. "לא, לא, השיב שכני, בטון נרגש, אני רגיל לבומים של התותחנים. זהו רעש מכוחותינו, זהו רעש מוכר וטוב, ידידותי, משלנו. הם לא מפריעים לי לישון. בבית שלי היה משהו אחר, רעש אחר, חשאי, מפחיד וזדוני".

 

"באמת? מה אתה מדבר? אמרתי. רעש טוב? אם בשחר יום שלישי בשבוע שעבר, לא התעוררת כאשר התותחנים הרעידו את אמות הסיפין של הקיבוץ, הרסו לי את השינה ואת שלוות הנפש, פוצצו לי את עור התוף, הכלבים ייללו נואשות, סרבו לצאת לחצר והשתינו חפשי בכל מקום בבית מרוב פחד, והבית רעד כולו, נאנק נואשות מול גלי האלם - כי אז באמת, יש לך שינה סלקטיבית של ממש. אני לעומתך קבלתי כאב ראש אדיר במשך יומיים שלמים, שלא לדבר על הלילות הרבים האבודים בהם הרומנטיקה התמוגגה לה סופית בעשן הסמיך של פיצוצי התותחים....

 

"אולי בבוידם שלך יש עכברים שמשחקים תופסת או כדורגל עם הבוטנים ואגוזים ששמרת משנה שעברה? למה לא? הוספתי בחיוך מעודד? אבל פני שכני לא הראו סימני רגיעה, לכן אמרתי: "חוץ מזה, אין כל עניין לחמאס לתקוף דווקא את רעים. תחשוב על כך, הם צריכים לחצות את כל נחל הבשור. זהו מבצע הנדסי מסובך, אפילו בשביל בנאיי החמאס המוכשרים שעושים לנו בית-ספר. בנוסף לכך תזכור, מוסא, ופאוזי, דיב, ג'באר, דיאב ואחרים, הפועלים העזתים, עבדו אצלנו שנים רבות. הם בטח משפיעים שם, הם לא יאפשרו לחמאס לתקוף אותנו". אם בכל זאת יופיעו, אני מוסיף בחיוך, כי אז נזמין אותם לקפה. הם בטח יהיו תשושים מהחום. נשכנע אותם בכוונותינו הטובות ומדוע כדאי להם לעשות שלום איתנו. אפשר להציע להם להרחיב את המנהרות ולהשתמש בהן לתחבורה בלי פקקים מעצבנים וכך להגיע יותר מהר אלינו כדי שנוכל לסיים את הממ"דים.

 

"זה לא מצחיק, אומר שכני בפנים כועסות. אני בטוח שהם חופרים תחתנו. כל יום מופיע פיר חדש של מנהרה ואף אחד אינו מופתע כי כולם ידעו עליה! רק לאחרונה, מול כיסופים, מול עין-השלושה, מול נחל עוז, מול חולית, מול כרם-שלום, מול ניר-עם, חוליות מחבלים עברו את הגבול באמצעות מנהרות שחודרת עשרות או מאות מטרים לתוך שטח ישראל בחוטף עזה.... המחבלים לא באו למטרות ביקור. הם לא יביאו לנו בקלאווה, הם לא רוצים לטייל בנחת בשבילי הקיבוץ! אני לא סומך על אף אחד. כולם ידעו על כך ונתנו לזה להתרחש. הממשלה, השרים, הצבא, השב"כ, כולם ידעו והתעלמו מן הבעיה גם לאחר שקבלו דו"ח מטריד ביותר, כבר ב-2005. לאחרונה הם אפילו רצו להוריד את ההגנה של היישובים תוך כדי ביטול וקיצוץ של תפקיד מרכז הביטחון בישובי העוטף.....

 

אמרתי לו: "אל תדאג, גש לחמ"ל וספר על המתרחש אצלך מתחת למרצפות ועל הרעשים ששמעת. אבל כדאי לחשוב לפני שתלך להתלונן: הצבא עשויי להגיע ולחפור עמוק באמצע הסלון שלך לגילוי המנהרה וזה חבל מאוד. יש לנו כבר שפע של בלגאן עם חפירות מחוץ לבית בגלל בניית הממ"דים שלא מתקדמת. אין לך צורך בתוספת בתוך הבית. הוא הסתכל אלי במבט זועם: "לא אכפת לי, שיהרסו את כל הבית" הטיח ויצא לדרכו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: