קיבוץ עירום / יורם לוי

קיבוץ עירום

יורם לוי - רעים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הלילה היה בהיר וקר, קרוב מאוד לנקודת הקיפאון. תופעה אקלימית זו, מאוד אופיינית לחודשי ינואר-פברואר במערב הנגב.

איור מאת יעקב גוטרמן

הכול היה שקט בליל ירח מלא. אפילו הקנים, שהושכבו בברוטאליות על-ידי השיטפונות העזים האחרונים, לא השמיעו את רשרושם האופייני. הם יצאו ממחנה הפליטים לפני כשעה וחצי. בהתחלה הם הלכו באפיק הנחל הרחב והבהיר, המכוסה כולו חלוקי נחל אפורים, לבנים כמעט. האשלים הכהים שבגדות האפיק הטילו צל מאיים על הלובן הבוהק של הנחל. הגבים הרבים לאורך הדרך הרוו את צימאונם. עלי ומוסא הגיעו לביר תל-ג'מה (עיר התמרים) והתקדמו דרך אחד הערוצים מזרחה. הם פילסו את דרכם בין שיחי האטד הקוצניים שנוהגים לצמוח לרוב, במדרונות הצפוניים והמזרחיים באזור זה. עלי התקדם ראשון בצד התלול של הוואדי המיוער בצפיפות ומאפשר התקדמות חשאית.

 

קשה היה להתגבר על הפחד שהיה טמון בו מפני החיילים. במעמקי בטנו עלי הרגיש את תחושת הסכנה. פיו היה יבש ונוקשה וליבו הלם בכבדות. נעליו ומכנסיו כבדים ורטובים היו מהטל הרב שהרטיב את העשב. עלי הלך שפוף, נזהר שלא להפר את הדממה שעטפה את הכול, בידעו שבכך תלויים חייו. אין ספק שבאמצע הוואדי שוכב מארב או שניים העשוי לפתוח באש ללא כל אזהרה. מוסא, בן-דודו, נגרר אחריו בחוסר רצון בולט. הוא הרגיש פחד נורא וחרדה רבה. אם זה היה תלוי בו הוא היה חוזר על עקבותיו.... הוא לא אהב את ההרפתקה שעלי הוביל. עכשיו, כשהגיע קרוב כל כך אל מטרתם, ליבו הלם בחוזקה. הם הרגישו כאילו הם חצו ים עצום וחייהם במחנה הפליטים אשר ברצועה, נמצאים במרחק אלפי קילומטר מהם. מדי פעם, משק כנפיים של חוגלה או קרוון, מוטרדים במשנתם, היה משטח אותם בבהלה על העשב הלח. לפעמים הייתה זו קריאתה מקפיאת הדם של ציפור לילה התרה אחרי טרפה, שהפרה את הדממה.

 

הם המשיכו דרך "בייקת אבו מעריפה", משם הם פנו לכיוון צפון-מערב במקביל לוואדי-עזה עד שהגיעו לגדר של הקיבוץ הצעיר. אמנם הדרך הזאת לא הייתה זרה להם כלל, השקמה הגדולה במדרון והתמרים ברקע ממול, עדיין ניצבו במקומם. השקדיות בלטו בלובן צח בתוך הלילה הבהיר. כל ילדותם הם התגוררו בחושה היפה שמעבר לוואדי, "ביר תל ג'מה", והם הכירו את השטח היטב. את נופי הלס שמבתר נחל עזה, את שבילי הצאן הרבים, הבאר הגדולה ואת בוסתני הגפן, התאנים, השקדים והשזיפים המגודרים בגדרות צבר דוקרני. מוסא נזכר בפירות הצבעוניים שאמו הייתה קוטפת בקיץ, בעזרתן של בנות המשפחה והילדים, ותחושת חום עטפה אותו לזמן קצר למרות הקור העז שמסביב. את הפירות הטריים הם היו מוכרים בשוק של עזה או של באר שבע. גם הכפריים שהתגוררו בישובים השכנים, היו מוכרים להם : מ"בייקת טאבין" ("באר העייפים"), וביר א'תאבין ליד המאגר של נירים היום, עד הכפר שלידו, "אבו בקרא", במערב. לפני זמן לא רב לא הייתה זו ארץ אויב.

 

לפני שנה וחצי, עקב המלחמה, לפני הפלישה המצרית, כל החמולה שלהם עברה לרצועת עזה כדי לא להפריע לצבא המצרי לתקוף את הישובים הישראלים. להוריהם ולאחיהם הבוגרים לא הייתה תעסוקה קבועה ותנאי הדיור היו קשים מאוד. בכלל התנאים במחנות הפליטים היו בלתי נסבלים. מזל שהם קיבלו סיוע באמצאות אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם. מאז הם חיו בין תקווה לייאוש כי הם קיוו לחזור לביתם כפי שהובטח להם. אבל לאט לאט החלום הלך ונגוז... הרבה כפריים מצאו דרכים להסתנן כדי לחזור לכפרם ולבתיהם, אחרים חיפשו דרכים להחזיר את עדריהם. אבל הם נחשבו פושעים וכל הזמן הושלכו אל מעבר לגבול בחזרה. הם הפכו לפליטים ורובם חיו מאז בתנאים של סבל והשפלה, מנוצלים בידי מדינות ערב כמצבה חיה של גזל וחוסר צדק, בלי שיקום ובלי תקווה. מצד שני כנופיות גברים שהגיעו ממחנות הפליטים, הסתננו והבריחו מעבר לגבול והתפרנסו משוד ורצח.

 

מוסא ועלי לא היו אלימים, הם היו נערים בני שש עשרה והם פחדו מאוד מהחיילים. צה"ל שצווה להילחם בהסתננות הבלתי אלימה, עמד לא פעם בדילמות מוסריות קשות. מצד אחד מדובר היה באוכלוסייה אזרחית ומן הצד השני יש חובה לעצור אותה ולשמור על הגבולות. משה דיין ביטא את דעתו בעניין זה בישיבת סיעת מפא"י ביוני 1950 : "הערבים העוברים לקצור תבואה שזרעו בשטח שלנו - עם נשותיהם וטפם - ואנו פותחים עליהם באש, האם זה יעמוד בפני ביקורת מוסרית? אינני יודע כל שיטה אחרת לשמור על הגבולות. אם יתנו לרועים ולקוצרים לעבור את הגבולות, הרי מחר אין גבולות למדינת ישראל".

 

עלי היה מודע היטב למצב המאוד קשה באוהל הוריו ובאוהל דודו, אביו של מוסא. לכן הוא שכנע אותו להתלוות אליו. "אפשר לסחוב דברים רבים מן היהודים העשירים ולמכור אותם בעזה, זה יכול להיות עסק משתלם". בני דודים אחרים שלהם הסתננו, גנבו ומכרו לא מזמן, קרוב למאה וחמישים שתילי זית צעירים שהם עקרו ישר מן המטע החדש, באותו קיבוץ. מטע שהחלוצים נטעו בט"ו בשבט. זה קרה לילה אחד בלבד לאחר נטיעתם! מה רע? חוץ מזה אביו ודודו אומרים שהציונים שהתיישבו ליד התל, קצרו לפני שנה את כל שדות התבואה - שיבולת שועל, חיטה וסורגום. שדות יפים של שנה ברוכת גשמים, שהם זרעו וגידלו בעמל רב ולא נהנו מפרי עמלם. בנוסף לכך, ההורים שלו ושל מוסא טוענים שהם השאירו רכוש רב בכפר שלהם והחיילים לא מרשים להם לקחת אותו.

 

הם הקיפו את המחנה הקטן מצד מזרח כי הם לא שללו מארבים גם מצד צפון. הם חדרו ללא כל קושי דרך פרצה קטנה בגדר. הקיבוץ הצעיר המנומנם, נראה להם די משונה. כמה צריפים חדשים, אחד גדול הרבה יותר, וכמה פחונים בצד. זה הכול. הגנראטור ליד הצריף הגדול זמזם בעצבנות והפרוג'קטור במגדל השמירה לא האיר. הם התקרבו בזהירות וכמעט נתקלו בכלב גדול שהתבונן בהם בחוסר עניין, פיהק בזלזול והמשיך לישון במרבצו. עלי הציץ בזהירות בעד החלונות של הצריף הגדול והמואר והבחין בשני השומרים היושבים ליד שולחן, מנמנמים בשלווה כשראשיהם בין זרועותיהם, והנשקים מסוג מאוזר 98K, הרובים הצ'כים, נשענים לצידם. השומרים לא עמדו כנראה בקור העז והם נסו לחדר האוכל, לשתות תה חם, להתחמם ולנמנם.

 

עלי ומוסא הסתובבו בחשאי בין הצריפים, תרים אחר דבר מה בעל ערך. לא היו שם תנועות מיותרות. הם היו חייבים לנצל כל שנייה. מוסא הרגיש כעס גדול. בשביל המקום העלוב הזה הם הסתכנו כל כך? איפה היהודים העשירים? הוא יבוא חשבון עם עלי כשיחזרו לאוהל. אין ספק שכל חבריהם במחנה יצחקו עליהם עם שובם. "בשביל זה הייתם אצל היהודים, זה כל מה שהשגתם?" כלום?" הם הסתכלו סביב והדבר היחידי שנראה להם רלוונטי היו הבגדים הרבים שתלויים היו על החבלים ליד צריף קטן שלא נראה מתאים למגורים. זאת הייתה המכבסה. הם החלו לתלוש את הבגדים התלויים בחבלים, חלקם לחים עדיין, ותחבו אותם בזריזות לשקים שהביאו עימם. עלי תחב את המעיל הגדול והכחול שבלט בשטח וחשב שייתכן שהוא יימכר במחיר טוב בשוק של עזה... הבגדים מילאו רק כמחצית השקים, לכן עלי עשה סימן למוסא לגשת לצריפים ולבדוק אם ניתן לסחוב עוד משהו... כל מיני בגדים שהיו תלויים בכניסות הצריפים, נעלי עבודה וכובעים אוסטרליים, נלקחו בזריזות. מוסא ועלי לבשו שינלים צבאיים שנלקחו מאחד הצריפים ונראו להם מתאימים. אמנם כבדים מהטל היו, אבל מחממים היטב. "אנחנו נראים כמו חיילים בריטים", חשב עלי. פרימוס יפה ומבריק, כמעט חדש, לכד את עיניו של מוסא אבל הוא ויתר. הוא ילכלך את הכביסה... היו פה ושם כמה מסטינגים שלא נראו להם בעלי ערך ולכן לא נלקחו.

 

הם החליטו שדי להם. לא היה כבר מה לקחת. הם לא תכננו חדירה לצריפים. זה היה מסוכן מדי ומיהרו להסתלק מן הקיבוץ הצעיר בחשש כפול. פחד מן החיילים שלבטח אורבים בשטח וממתינים למסתננים שאמורים לחצות את הגבול, ומאבותיהם שלבטח יחטיפו להם מכות נמרצות כאשר תיוודע להם ההרפתקה המסוכנת.

 

בבוקר, הקיבוץ הצעיר התעורר למציאות די ערומה, תרתי משמע והשומרים... לבושה ולכלימה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: