כך היינו / יורם לוי

כך היינו

יורם לוי - רעים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שובל ארוך של אבק ליווה את המשאית מסוג WHITE SUPER, בדרך הצרה והמאובקת, סעד-תל רעים. דרך שהיא ספק כביש, ספק שביל מאובק, מכוסה בחולות הנישאים ללא הרף על-ידי הרוח.

איור מאת יעקב גוטרמן

החום היה כבד מנשוא כי חודש אוגוסט הוא לא חודש נוח לבריות בנגב ובמדינה בכלל. הנערים שברכב, חלקם שרועים היו על ספסלי העץ של המשאית, מעולפים מן החום ומהטלטולים. אחרים הביטו אל המרחבים האפורים והצחיחים של הנגב המערבי שהם כל כך שונים מן הנוף המיוער - נוף החורש הים-תיכוני של "כפר הנוער רמת הדסה", אשר בצפון טבעון. הם עזבו את המוסד בבוקר מאוחר והיו רעבים וצמאים.

 

פתאום הרכב נעצר בענן אבק. בטח עוד הפסקת "פיפי", חשבו הנערים. "אולי הם יקנו לנו שוב גזוז?" אבל המדריך והנהג ירדו מן הרכב וצעקו: "יללה חברה, כולם לרדת. הגענו לתל-רעים, לקיבוץ". הנערים הסתכלו בהפתעה בנוף שנגלה לעיניהם מן המשאית: מדבר ועוד מדבר אפור וקבוצת צריפים באמצע הלא כלום. באותו רגע התרחשה דרמה במשאית: הילדים ההמומים סרבו להאמין שהמקום המאובק הזה הוא יעדם הסופי, ביתם החדש. "ברמת הדסה" אמרו להם שהקיבוץ שלהם שוכן ממש ליד תל-אביב....

 

נער אחד, כהה עור, עם עיניים שחורות ונבונות, התרומם בכעס ממושבו והפטיר בזעם בצרפתית מהולה בערבית: "חברה, סדרו אותנו, אמרו לנו שנלמד ונגור בקיבוץ ליד תל-אביב. רוצים לזרוק אותנו בחור הזה, באמצע המדבר. אנחנו לא נרד מפה, שיחזירו אותנו לרמת הדסה!" כל הילדים הנהנו בהסכמה והתיישבו על ספסלי העץ. הזמן חלף. כל הניסיונות לשכנע את הילדים לרדת מן המשאית עלו בתוהו. החום היה כבד מאוד וכולם היו מותשים ועצבניים. פתאום, נהג המשאית, החליט לעשות מעשה לא שגרתי: "מה? לא רוצים לרדת? בואו נראה להם!" הבחור עב הכרס והבשר עלה למשאית, התקדם פנימה, שלף אקדח שחור ומבהיק ואמר בטון מאיים ומפחיד: "דעו לכם, כל מי שלא יורד תוך דקה, אני יורה בו !"

 

רוב הנערים לא הבינו את דבריו. הרי חלקם בקושי השלימו שלושה חודשים בארץ ולא שלטו בשפה, אך את האיום הם קלטו היטב. כל אחד אחז בחופזה במזוודה הזעירה או בתרמיל הקטן וקפץ מבועת ומפוחד אל מגרש החנייה המאובק. הם התאוששו מהר והחלו לצעוד לעבר השער של הקיבוץ. הרבה חברים ליוו אותם, מפצירים, משכנעים, בצרפתית, בערבית, בעברית. כי היה חשוב לתל-רעים התמימה והאידיאולוגית של אז, לקלוט את חברת הנוער הזאת. אבל הנערים, שהרגישו את עצמם מרומים, לא הסכימו לחזור לקיבוץ. הם צעדו בנחישות לעבר הוואדי. תארו לעצמכם, חבורה של נערים זועמים עם מזוודה ביד, צועדים לעבר הוואדי וחבורה של מבוגרים מנסה בכל כוחה לשדלם לחזור למקום שאמור להיות ביתם החדש. בסופו של דבר כמה גורמים הכריעו את הנערים. אי-ידיעת דרכים באזור לא מוכר שהחל להתכסות באור כסוף ורך - השקיעה המיוחדת של הנגב המערבי שאין כמוה בכל הארץ - וכמובן עייפות רבה ורעב גדול. הרי הגזוז ששתו בדרך לא סיפק את תאבונם הבריא של הנערים....

 

כחודשיים לאחר מכן החלה כוננות קצרה לקראת "מבצע קדש" שפרץ ב-29.10.1956. הקיבוץ לא התפנה, אבל לא היה מוכן לסכן את ילדי "חברת הנוער" שנקלטו היטב במשק. הילדים נשלחו לבתי הוריהם במעברות העולים הפזורות בצפון. לאחר כחודשיים, עם שוך הקרבות, המדריכים נסעו לקריית שמונה ולישובים אחרים להחזיר את הילדים. היה חשש כבד שהילדים לא ירצו לחזור לקיבוץ לאחר הטראומה של יום הקליטה, באוגוסט. החברים התגעגעו לילדים השובבים שהפיחו רוח נעורים רעננה אל תוך חייהם הקשים. הם התגעגעו לזרזירים שניצודו על-ידם. לקראת ארוחת הערב החברים היו עומדים בתור עם שתי פרוסות לחם כדי לקבל זרזיר צלוי וטעים... ביטוי למחסור החריף בבשר באותם הימים של צנע חמור. כל הילדים ניאותו לחזור ברצון לקיבוץ למרות החזירים "הטמאים" שהיו בורחים מן החזיריה והיו מתרוצצים בחצר באין מפריע. אכן הילדים הרגישו טוב בביתם החדש. אבל אל לנו לשכוח שהתנאים במעברות העולים באותן השנים היו תנאים בלתי אפשריים ואין ספק שההורים שמחו לשלוח את ילדיהם למקום שבו המזון ותנאי המחייה היו טובים משלהם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: