'בנמשק'/ יורם לוי

"בנמשק"

יורם לוי - רעים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ממש לא אהבתי אותם, בני משק שכמותם. מתנהגים כאילו השמש זורחת מדי בוקר עבורם בלבד. עוד מעט הם יעצרו את העולם כי אחד מהם ירצה לרדת...

איור מאת יעקב גוטרמן

המפגש הראשון שלי איתם התרחש בקיבוץ, כשהייתי חבר גרעין. המבוגרים ביניהם היו אז בני 11- 12 שנה בלבד, ולכן לא נוצר קשר משמעותי. המפגש השני, בצבא, היה טעון הרבה יותר. "גרעיני בנים" היו מורכבים מבני מושבים ובני קיבוצים ממשקים מבוססים. הם היו מיועדים להשלמה בקיבוצים הצעירים או במושבים חדשים בערבה. הם נראו אז בעיני, טיפוס תמים ומבולבל שכמותי, כשחצנים, מדושני חשיבות עצמית בלתי מוגבלת, בטוחים בעצמם עד אין קץ, מפונקים עד בלי די, יפי הבלורית והתואר שכאלה. אני זוכר שממש סלדתי מהצחוק הפרוע שלהם או אולי מחוסר הדאגה לכל המתרחש סביבם.

 

במסעות הראשונים בטירונות - מחושלים מעבודה בשדות, במטעים או ברפת - עם כושר פיסי מעולה, הם היו מכתיבים את קצב ההליכה למ"כ ולפעמים גם לסמל בכבודו ובעצמו. ואנחנו - עירוניים חלשלושים מחו"ל - היינו נגררים מאחור, תשושים פיסית ונפשית, נדחפים ומיואשים, בהלם מוחלט... מדי פעם, בלילות, הם היו פושטים על המטבח הגדודי, לשם סחיבת ממרח שוקולד או גבינה. הפעולה הזאות הייתה גוררת ענישה קולקטיבית הרגיזה את הגדוד כולו, כאשר כולנו, הסגל והחיילים, ידענו היטב מי היה האשם האמיתי...

 

באותם הימים הם היו נושא ללא מעט קנאה מצידי לפחות: לרובם היו חברות יפות וחינניות שהיו באות לבקר אותם בכל הזדמנות. והם, החוצפנים, היו מתנשקים ומתמזמזים בין עצי האיקליפטוס בחורשות של "מחנה שמונים". מדי שבוע הם היו מקבלים חבילות דשנות מהוריהם בקיבוץ או במושב, ופעם בחודש חבילה אישית עם כל הטוב שבעולם מוועדת הקשר. אנחנו, שהורינו שהו אז הרחק הרחק מעבר לים, נאלצנו להסתפק בחבילה חודשית, רזה להחריד, שהכילה שרוכי נעליים, נרות, גפרורים, משחות נעליים ושיניים ולפעמים איזו חבילת וופלות זולות או חלבה שמנונית. אנחנו הסתפקנו במה שהשק"ם דאז היה מציע. נכון, אנחנו לא היינו בני משק...

 

בינתיים חלפו האביבים, כמעט חצי מאה עברה, ואנחנו הפכנו להורים של בני-משק בעצמנו. סלידתי הפכה לאהבה גדולה, לא רק לבני המשק הפרטיים אלא גם לבני משק באשר הם. את חלקם חינכתי ואהבתי. אין ל"בנמשק" כיום, "בלורית מתנפנפת" והם לא "חוזרים על- ארבע אל המשק". הם אפילו לא שואלים "אז מה נשמע ברפת"? כי אין כבר רפת אצלנו. חלק מהם חוזר לקיבוץ או למושב להיות חברים מן המניין. אחרים חוזרים לחיות במקום בו הם גדלו, ליד הוריהם. בן-משק רואה בקיבוצו או במושבו קודם כל בית. לפעמים מקלט זמני, אבל תמיד, ולא משנה המרחק שממנו הוא מגיע - הודו, צילה, ניו-זילנד או טימבוקטו, מקום יקר שטוב לחזור אליו.

 

ילדותם של בני המשק שלנו, לא עברה בנוף של שיכוני בטון ואספלט, היא מתרפקת אל המרחבים החוליים והזהובים של הנגב המערבי, אל הערוצים הלבנים והבוהקים של נחל הבשור ויובליו המתפתלים בחינניות. איך אפשר לשכוח את שאון הזרימה הגועשת והאדירה של השיטפונות בחורף? את המראה המופלא של החיטה הנובטת שוב לאחר הגשם הראשון, את כתמי הדם של ים הכלניות, את גלי מלעניאל המשי המתבדרים ברוח, הסגול של השלח הספרדי, הלובן של צנון המצוי, הזהוב של החרצית העטורה ושל חרדל השדה? את הניחוח המשקר של פריחת ההדרים באפריל? כיף להם לחזור לחורשות האיקליפטוס המצלות ולריח המלוח של האשל. לבקר שוב ושוב בבוסתני התאנים ומשוכות הצברים בסוף בקיץ ולנוח בצילו של התל בימי השרב. ליהנות מההתרוממות רוח מול שקיעה בוערת האופיינית כל כך לנגב שלנו ולבלות את הלילה בחוץ עם שמי כוכבים של מדבר שאין שני לו. ילדותם מתרפקת אל פסיפס מרהיב של נופי הלס עם הבתרונות והמגדלים, המרחבים הקסומים של שדות ופרדסים שהוריהם עיבדו ונטעו בעמל רב והנפרשים עד קצה האופק. גם אנחנו ההורים, עדיין מתרפקים וזוכרים בגעגועים, נופים, מחוזות ומקומות רחוקים אחרים במזרח ובמערב, שם אחרי הים. תבנית נוף ילדותנו ונעורינו, אותה תמיד נישא בלב ואליה לא נוכל לשוב...

  

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: