שסק / יורם הרפז

 

שסק

יורם הרפז - [לוחמי הגטאות]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרו - ילדי המעין

 

בכל שנה בתחילת האביב, כשהדשאים בקיבוץ מתעוררים לחיים; ועובדי הפלחה החזקים רכובים על טרקטורים רתומים למכונות זריעה, יוצאים ברעש גדול מסככת המוסך אל השדות; וממחסן הבגדים דולפות שמועות על בגדים חדשים שנתפרו לכבודנו הילדים לקראת חג הפסח.

איור מאת יעקב גוטרמן

אנו, ילדי מעיין, היינו נדרכים לקראת "הרפתקת האביב שלנו". בימים אלה היינו מקיפים את צביקי הארוך ושואלים בהתרגשות: "צביקי, כבר הגיע הזמן?" וצביקי היה אומר: "רק רגע, תנו לי להרגיש", ואז, לאחר כמה שניות, היה אומר בביטחון: "לא! עדיין לא הגיע הזמן", ואנחנו היינו מתפזרים מאוכזבים אל חדרינו בכיתת הקומתיים. לאחר יומיים או שלושה, שוב היינו מקיפים את צביקי בציפייה, ושואלים: "נו צביקי, כבר הגיע הזמן?" וצביקי היה מרגיש במשך כמה שניות ואומר: "מצטער, עדיין לא הגיע הזמן". לבסוף, לאחר שבוע או שבועיים מורטי עצבים, היה צביקי מכריז בחגיגיות: "חבר'ה, הגיע הזמן!" ואנו היינו מזנקים במהירות אל חדרינו, נועלים נעליים גבוהות, חובשים כובעי טמבל עמוקים, ושיכורי ריחות וצבעים של אביב יוצאים למבצע: סחיבת שסק מהמטע של קיבוץ שמרת.

 

"לצביקי שלנו", נהגנו לומר בגאווה, "יש חוש שסק". ואכן, צביקי היה חש בדיוק מתי מתחיל אותו שבוע יחיד ומיוחד, שבו השסק של הקיבוץ השכן כבר בשל ומוכן לאכילה, אך חברי הקיבוץ עדיין לא החלו בקטיף. זה השבוע שבו מטע השסק היה עומד ריק מאדם, פירותיו מוכנים לאכילה והוא מצפה רק לנו לילדי מעיין. באותו שבוע, בתחילת כל אביב, היינו מתגנבים בחשאי אל המטע השקט, אוכלים בכל פה שסק כתום ומתוק מן העצים, וממלאים בו את כובעינו, צידה לדרך.

 

בדרך חזרה, נפוחים ודביקים משסק, היינו חוגגים את ניצחוננו, ואחר כך משתתקים ומתכנסים בתוכנו. "האם אנחנו גנבים?" היינו שואלים את עצמנו בשקט. וככל שקרבנו אל קיבוצנו שלנו, נעשתה שאלה זו מציקה יותר ויותר. לבסוף, שכבר ראינו בבירור את המוזיאון שלנו לשואה והגבורה, היה אבי היפה, "המצפון שלנו", פוסק: "לא, אנחנו לא גנבים!" ואנחנו הסכמנו עמו מיד, לועסים את אחרוני השסק שנותרו בכובעינו.

 

כי באמת, לא הרגשנו גנבים. אמנם לקחנו דבר שאינו שייך לנו, אך גם תיקנו עוול גדול שהיה מונח בינינו לבין ילדי הקיבוץ השכן. כי להם, לילדי קיבוץ שמרת, היה הכל: הם יכלו להיכנס אל המטע שלהם בכל שעה שרצו ולאכול שסק בכל פה. ולנו, ילדי קיבוץ לוחמי הגטאות, לא היה כלום; רק שדות חיטה, כותנה ותירס, וגם פרדסים על פרדסים של תפוזים, קלמנטינות, אשכוליות ולימונים, שאף ילד בעולם אינו חושק בהם. לכן הרגשנו שבמעשה זה, בתחילת כל אביב, תיקנו קצת את העוול והבאנו מעט שוויון לעולם. כך, שבינינו לבין עצמנו, קראנו למעשה שלנו בשם שהוא גרוע יותר מלקיחה ברשות אך טוב יותר מגנבה; קראנו לו "סחיבה", והשם הזה הרגיע אותנו ולא פגם בתאבוננו. וחוץ מזה, אבי גם אמר שאם גומרים את כל השסק עד שמגיעים לקיבוץ ולא שומרים למחר, אז זה בטוח לא גנבה.

 

סחיבת שסק מקיבוץ שמרת הייתה "הרפתקת האביב שלנו". והפעם הזאת, שעליה אני רוצה לספר לכם עכשיו, היא הייתה הרפתקנית במיוחד. ובכן, גם באביב הזה, שבו קרה המקרה, צביקי הודיע: "חברה, הגיע הזמן!" ואנחנו יצאנו לדרך. הבנות, שהתכוננו לצאת יחד אתנו, התחרטו ברגע האחרון. יונת מסרה בשמן שהן יצטרפו אלינו בפעם אחרת. לא הצטערנו על כך במיוחד, רק ז'קי, שאהב כל כך את חברת הבנות, התאכזב. מושיק לחש לו חזק באוזן, וכולנו שמענו: "אולי אתה רוצה להישאר עם הבנות בכיתה?" וז'קי הסמיק ולא ענה.

 

הלכנו שישה בנים בטור, דרך שדה התלתן בשביל שמתחת לאקוודוקט ( אמת המים הגבוהה), למרגלות המוזיאון שלנו לשואה ולגבורה. מצד אחד שלנו השתרעה רצועה של ים כחול, מצד שני השתרעה רצועה של הרים כחולים, ובאמצע אנחנו, רומסים לנו שביל צר בשדה התלתן הירוק. אריה החזק הלך בראש ואחריו הלכו בני הקטן, אבי היפה, מושיק הצייד, ז'קי מסיאס, אני, יורם המספר, וצביקי הארוך במאסף. חצינו את השדה כשאנו מפטפטים בקול, מאושרים למראה השסק הכתום והעגלגל שיציץ אלינו עוד מעט מבעד לעלים הירוקים, ומטעמו המתוק שיתפשט עוד מעט בפינו. צביקי הניף את אגרופיו באוויר ואמר שהוא לא יכול לחכות יותר, ושהוא כבר מוכרח להרגיש שסק בפה. ז'קי אמר שהבנות עוד יצטערו שלא באו אתנו. ובני אמר שצריך לעשות פחות רעש ולהיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא.

 

ואכן, ככל שקרבנו אל הוואדי שהפריד בין אדמת הקיבוץ שלנו לאדמת קיבוץ שמרת, נעשינו דרוכים יותר. סחיבת שסק אינה דבר של מה בכך. השמועות סיפרו שעל מטע השסק של קיבוץ שמרת משגיח שומר דרוזי בעל שפם עבות, רכוב על סוס, ומחזיק באוכפו רובה ציד דו קני שיורה כדורי מלח. "הכדורים האלה", הסביר לנו מושיק, שהבין בכלי נשק ובתכסיסי מלחמה, "אינם הורגים. הם רק פוצעים ומחדרים אל הפצע מלח. המלח שורף נורא עד שאפשר להתעלף". ככל שהתקרבנו אל הוואדי המפריד בין אדמות הקיבוץ שלנו לאדמות קיבוץ שמרת היטשטשו דמותו וטעמו של השסק, ודמותו של השומר הדרוזי, שעל חזהו מצטלבות רצועות של כדורי מלח, והוא סוקר בעיניו החדות את סביבת המטע, התבהרה יותר ויותר. כשהגענו אל שדרת ההרדופים שעל גדות הוואדי כבר היינו דרוכים לגמרי. הרגשנו שנכנסנו לטווח ראייתו החדה של השומר ולטווח שמיעתו של לסוסו הערני. ייתכן שמישהו, אולי בני הקטן כבר התחרט על כל העניין ורצה לחזור הביתה.

 

דילגנו על האבנים הקבועות בקרקעיתו של הוואדי ונחתנו על אדמת החול הצהובה של קיבוץ שמרת. מושיק קרא לה "אדמת האויב". פינו יבש ולבנו הלם בחזקה. עתה ידענו שאת הנעשה אין להשיב. מי שיבקש לחזור, ייחשב לפחדן והקיבוץ ילעג לו עד סוף ימיו. אמנם בטחנו באריה שלנו ההולך בראש ללא חת, אך מה אריה יכול לעשות מול שומר דרוזי רכוב וחמוש ברובה ציד דו-קני?

 

חצינו את השדה הצהוב החרוש. מרחוק כבר ראינו את שדרת הברושים המקיפה את מטע השסק. הידקנו רווחים ושופפנו את קומתנו. רק אריה שלנו המשיך ללכת זקוף ובקצב אחיד. כאשר הגענו למרחק מטרים ספורים משדרת הברושים, תפס אבי את אריה בחולצתו וסימן לו לעצור. מצאנו סלע גדול ונשכבנו מאחוריו. "עכשיו צריך להתייעץ", אמר אבי בלחש. "אני מציע", אמר מושיק, "שאריה ילך למטע לרגל. אם הכול בסדר הוא יסמן לנו ונבוא אחריו". אריה, שהיה מוכן תמיד להקריב את עצמו למעננו, הנהן בראשו. "תשים את האוזן על האדמה ותראה אם אתה שומע קולות של פרסות", לחש לו מושיק, ואריה פנה על המטע. הוא חצה את שדרת הברושים, התקרב על שורת עצי השסק הראשונה ואחר-כך נעלם מעינינו בסבך העצים. עצרנו את נשימתנו. הקשבנו לכל הרחש שבא מכיוון המטע. הזמן נקף, אריה התמהמה, ואנחנו נטרפנו על-ידי דמיוננו. סוף-סוף, לאחר זמן רב, אריה חזר. "הסתובבתי בכל המטע", הוא אמר, "וגם שמתי את האוזן על האדמה. אין במטע אף-אחד".

 

חשנו הקלה עצומה. קמנו מאחורי הסלע ונכנסו חרישית אל המטע. תחילה התאספנו בהיסוס סביב עץ אחד קרוב לגבול המטע. קוטפים בזהירות ואוכלים בשקט, מקשיבים היטב ונכונים לבריחה. אט-אט העמקנו אל תוך המטע, שוכחים את כללי הזהירות, רצים מסוחררים מעץ לעץ, אוכלים וגודשים את כובעינו. מדי פעם צעק מישהו: "מצאתי עץ נהדר, בואו הנה!" וכולנו רצנו אליו, מסתערים על העץ ומגלים את השסק הנפלא המסתתר בין ענפיו. בני צעק : "השסקים הכי מתוקים נמצאים על הענפים הנמוכים!" ומושיק התגרה בז'קי: "אל תשכח להביא שסק לבנות". אבי ניסה תחילה להשתיק אותנו אך לבסוף ויתר והצטרף אל ריצתנו המסוחררת במטע. רק צביקי לא הצטרף אלינו. הוא טיפס על העץ הראשון שאליו הגיע, התיישב בין ענפיו, ואכל בחריצות וללא הבחנה, שסקים כתומים וירוקים, בולע אותם על חרצניהם.

 

לפתע שמענו רעשים עמומים; צעדים כבדים וקולות של ענפים נשברים. האדמה רעדה תחתינו. הקולות נעו לעברנו. לעיסתנו קפאה בפינו. דרכנו את כל חושינו. לא היה צריך לומר דבר. הבנו מיד. הפכנו את כובעינו הגדושים אל האדמה ופתחנו בריצה אל מחוץ למטע. רצנו בכל כוחותינו. פרצנו מן המטע וחצינו את שדרת הברושים. דהרנו צפונה לכיוון הוואדי. לא הבטנו לאחור. שמענו את דהרת הסוס מאחורינו, ואת כדורי המלח שורקים באוזנינו. רק להגיע שלמים אל הוואדי, לחצות אותו ולנחות על אדמתנו החומה, הטובה, אדמה שמושיק קרא לה "אדמת המולדת". רצנו כמשוגעים, מדלגים על אבנים, בורות וחלקי גרוטאות שניסו להכשילנו. מדי פעם כשל מישהו, קם והמשיך לרוץ. בני הקטן פיגר מאחורינו ואריה המתין לו. תפס אותו בחולצתו וגרר אותו אחריו. ההרדופים שלגדות הוואדי קראו לנו: "יותר מהר! יותר מהר!" ואנחנו שטפנו ורצנו בכל כוחותינו. הנה אנו גומאים את השדה הצהוב, הנה אנו חובטים בענפי ההרדופים, הנה אנו קופצים אל מי הוואדי, הנה אנו נופלים נטולי נשימה על הגדה הטובה של הוואדי, על אדמתנו האהובה. ניצלנו!

 

נפלנו נושמים ונושפים על הארץ. רגלינו כבדות מהריצה ומהמים שספגו נעלינו. ידינו שרוטות עד זוב דם ובגדינו קרועים, אך כולנו שלמים ובריאים... האמנם כולנו? הבטנו סביבנו, ואימה אחזה בנו: צביקי חסר; צביקי שלנו איננו.

היטנו אוזן. מן העבר השני של הוואדי שרר שקט. קולות של מכוניות הדהדו מדי פעם מכיוון הכביש הראשי. אולי כדור פגע בצביקי, והוא מוטל עתה מעולף על אדמת החול הצהובה שמעבר לוואדי? אולי השומר לכד אותו, ועכשיו הוא סוחט ממנו בעינויים קשים מידע עלינו? "מה נעשה?" שאל בני בקול בוכים. "צריך להתייעץ", אמר אבי. ואחר-כך אמר: "אסור לנו לחזור לקיבוץ בלי צביקי". מושיק אמר: "אסור לנו להפקיר חבר פצוע... אבל אולי כדאי לחזור לקיבוץ ולהזעיק את המבוגרים. לאבא שלי יש רובה חצי אוטמטי. "ז'קי, שהיה ילד חוץ אמר: "ומה יגידו החברים? עליכם הם יכעסו, אבל אותי הם יכולים לגרש מהקיבוץ".

 

המחשבה על חזרה ל"אדמת האויב" ולמטע שכיזב לנו כך, העבירה צמרמורת בגבינו. "אין בררה", אמר אבי וקם. קמנו אחריו והסתדרנו בטור. הפעם הלך אבי בראש, ואריה במאסף. דילגנו על האבנים וחצינו את הוואדי העכור. התקדמנו ככפואי שד. הנה השדה הצהוב, הנה שדרת הברושים, הנה הסלע שמאחוריו חסינו, הנה המטע שהפך מאוהב לאויב. שופפנו את קומתנו. "לעבור לזחילה אינדיאנית", לחש מושיק. בזחילה אטית חצינו את שדרת הברושים מוכנים לגרוע מכול.

 

לפתע שמענו קולות רמים של ילדים. הבטנו ישר, סורקים במבטינו את אדמת המטע בינות לעצים. מבין שורות עצי השסק ראינו את צביקי שלנו מוטל על האדמה, ידיו קשורות לו מאחורי גבו והוא מוקף בילדים זרים, שרק את רגליהם הנעולות סנדלים חומים או אדומים ראינו. הילדים דיברו בהתרגשות ובקולי קולות. הם התווכחו מה לעשות עם "הגנב". נצמדנו חזק אל האדמה והקשבנו עצורי נשימה. "אני מציע", אמר ילד אחד, שרגליו היו עבות ומוצקות יותר משל האחרים והוא נופף במקל, "לענות קצת את הגנב, או לזרוק אותו לקוצים ולהשאיר אותו שם שימות מרעב". ילד אחר עם רגלים לבנות ודקות אמר: "אני מציע ללכת לכביש הראשי, לחכות למכונית משטרה ולהסגיר את הגנב לידי השוטרים". וילדה אחת נמוכה שאותה ראינו כמעט כולה אמרה: "צריך להביא את הגנב לקיבוץ ולמסור אותו ליואב המזכיר, שהוא יחליט מה לעשות אתו". וכמה ילדים המהמו לאות הסכמה.

 

כל ההצעות של הילדים הזרים שהקיפו את צביקי היו מפחידות, אך כולן יחד לא היו מפחידות יותר מהשומר הדרוזי וכדורי המלח שלו. פתאום, ללא התייעצות, קם אבי על רגליו, ונעמד מלוא קומתו מול הילדים הזרים. זקוף וגאה הוא הכריז: "לא ניתן לכם לפגוע בצביקי שלנו!" הילדים הזרים נדהמו ונאלמו דום. עתה קמנו כולנו והתייצבנו משני צדדיו של אבי מוכנים לקרב. הילדים הזרים הביטו עלינו בעיניים קרועות. דממה גדולה ומתוחה ירדה על המטע. במשך דקות ארוכות עמדנו בשורה נחושה מול הילדים הזרים. בדקות האלה ראו הם וראינו אנחנו, שהם רבים ואנחנו מעטים; שהם גדולים ואנחנו קטנים; שהם על אדמתם ואנחנו על אדמה זרה ועוינת. גם הילדים הזרים העריכו את המצב והתאוששו במהירות.

 

הילד הגדול שאחז מקל בידו אמר: "אהה, אתם החברים של הגנב, אז אתם גנבים כמוהו!" והתקדם לעברנו בתנועה מאיימת. חבריו התקדמו אחריו. אריה החזק קימץ את אגרופיו מוכן להגן עלינו בחירוף נפש. נערכנו לקרב בלב מפרפר, תרים סביבנו בחיפוש אחר אבן או מקל. הילדים הזרים החלו להקיף אותנו מכל עבר. עוד רגע הם יסתערו עלינו. ואז צעדה לפתע הילדה הנמוכה ונעמדה בין שני המחנות; "מה תיתנו לנו בעד הצביקי שלכם?" היא הטיחה לעברנו, ואנחנו ידענו שניצלנו. "אם תיתנו לנו משהו שווה, נשחרר אותו", היא הוסיפה. אריה הביט סביבו מאוכזב; הוא כל-כך רצה להכות באויב ולהגן עלינו עד טיפת דמו האחרונה. "אנחנו צריכים להתייעץ", אמר אבי. התכנסנו בקצה המטע, תחת עיניהם החדשניות של ילדי שמרת. מדי פעם הגנבנו מבט אל צביקי שלנו, ששחרר בינתיים את ידיו מהחבלים, והמתין בסבלנות לפסק דינו. מדי פעם הוא הרים את ידו הארוכה, קטף לו בחשאי שסק מהעץ והגניבו לפיו.

 

לאחר שהתייעצנו במשך דקות, יצא אבי לעבר ילדי שמרת ושאל: "יש משהו בקיבוץ שלנו, בלוחמי הגטאות, שאתם אוהבים נורא, כמו שאנחנו, למשל, אוהבים שסק?" ילדי שמרת, שכאילו חיכו לשאלה זו, ענו מיד, כמעט פה אחד; "קלמנטינות!" אבי חשב רגע ואחר-כך אמר:" בסדר גמור; קודם תשחררו את צביקי ואחר-כך אתם יכולים לסחוב קלמנטינות מהפרדס שלנו". ואני הוספתי: "אבל תיזהרו, כי על הפרדס שלנו שומר דרוזי על סוס עם רובה ציד דו-קני שיורה כדורי מלח".

 

מאז אותו יום, באמצעיתו של כל חורף, אפשר היה לראות קבוצת ילדים חוצה בזהירות את הוואדי לכיוון צפון ושמה פעמיה אל פרדס הקלמנטינות של קיבוץ לוחמי הגטאות, דרוכה לקראת היתקלות אפשרית עם שומר דרוזי בעל רובה דו-קני. כמה חודשים אחר-כך, בתחילת כל אביב, ניתן היה לראות קבוצת ילדים חוצה בזהירות את הוואדי לכיוון דרום ושמה פעמיה אל מטע השסק של קיבוץ שמרת, דרוכה לקראת היתקלות עם השומר הדרוזי, האורב לה בין העצים, מחייך את חיוכו הזדוני ומחכה בסבלנות לשעת כושר.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: