אין כמוהו / יונה דורון

אין כמוהו

יונה דורון

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

גדלתי כבת יחידה במשפחה עירונית קטנה. הדוד היחיד שלי נשאר רחוק במדינה ממנה עלינו ארצה. בפרוס החופש הגדול נהגו כמה מחברותי הטובות לנסוע לדודים בקיבוץ. בשובן היו להן סיפורים למכביר על הקורות אותן שם.

איור מאת יעקב גוטרמן

הן הזכירו מדשאות ענקיות, שדות, נסיעות בטרקטור, בעלי-חיים שבהן טיפלו ואותם ליטפו, לינה בבית-ילדים ועוד כהנה נפלאות.

 

כמה קנאתי בהן! כמה רציתי שגם לי תצוץ איזו דודה באחד הקיבוצים ואליה אוכל לנסוע בחופשת הקיץ! כנראה שמישהו, שם למעלה, שמע לרחשי לבי.

 

זה קרה בחופש הגדול שאחרי כתה ח'. הייתי חברה בתנועת המכבי הצעיר, או כמו שקראנו לה במכבי (במלעיל). פעמיים בשבוע הייתי מתייצבת לפעולות, לבושה בבגדי חאקי ועניבה כחול-לבן מקופלת בקפידה מתחת לצווארון וקשורה מעל החזה. הערצתי את המדריכה ואהבתי להיות חלק מקבוצה מגובשת של בנות.

 

המדריכים הודיעו לנו שאנחנו יוצאים לשבוע מחנה עבודה בקיבוץ דפנה שבצפון. המשימה שלנו הייתה לעזור בקטיף תפוחי העץ שהיה בעיצומו.

 

ההשכמה הייתה בחמש בבוקר. חמש דקות לשטיפת פנים וצחצוח שיניים ויאללה  - לפלטפורמה שלקחה אותנו למטע התפוחים המרוחק במקצת מן הקיבוץ עצמו. בעודנו הלומי שינה ורועדים במקצת מצינת הבוקר, נתן בידינו האחראי על המטע, סלים שאותם היה עלינו למלא בתפוחים. את הסלים תלינו על הכתף והתחלנו בקטיף. תחילת העבודה הייתה בגובה נמוך ואחר כך נעזרנו בסולמות שעליהם טיפסנו כדי להגיע לצמרת העמוסה תפוחים. כל אימת שהתמלא הסל היינו ניגשים לרוקן אותו לבוקסה (ארגז) שניצבה במרכז השורה. האחראי דחק בנו לעבוד במרץ בשעות הקרירות שכן אחר כך תקשה עלינו השמש את המלאכה.

 

בשמונה הייתה הפסקה לארוחת הבוקר. היינו מתיישבים בצלו של אחד העצים וטורפים ברעבתנות את הכריכים והביצים הקשות שסיפק לנו הקיבוץ. לאחר שנטענו באנרגיה היינו חוזרים לעבודת הקטיף עד שעות הצהרים. או אז הייתה מגיעה שוב הפלטפורמה ומחזירה אותנו לקיבוץ לארוחה, מנוחה ופעילויות חברתיות שונות. עכשיו הבנתי מה שסיפרו חברותי בזמנו ולמדתי מעט על אורח החיים בקיבוץ.

 

כבר ביום הראשון לעבודה, הסביר לנו האחראי שמותר לאכול מן התפוחים, בזמן הקטיף - ככל אשר נחפוץ. אולם אסור, בתכלית האיסור, להוציא תפוחים מן המטע החוצה.

 

מאחר ואני אוהבת מאוד תפוחים, קפצתי על ההיתר כמוצאת שלל רב. ביומיים הראשונים אכלתי ארבעה-חמישה תפוחים ביום. התפוחים בצבע ירוק בהיר, עם לחיים אדמדמות, גדולים ויפים, היו מזן שנקרא "אין כמוהו". ואכן, כשמם כן היו, טעימים להפליא! הם היו קשים במידה הנכונה ומתוקים במתיקות עדינה. הייתי בוחרת את הגדולים והיפים ביותר למאכל. בימים השלישי והרביעי כבר ירדה הכמות לחצי ובימים הנותרים הייתי כל כך שבעה מתפוחים עד שלא נגעתי אפילו באחד.

 

בתום שבוע העבודה, כאשר שבתי לביתי, סיפרתי להורי על התפוחים המופלאים. חיפשנו אותם בשווקים, אך למגינת לבי, לא מצאנו. אחד הרוכלים אמר ששמע על הזן הזה, אך הם מיועדים ליצוא בלבד. התאכזבתי מרה.

 

הרבה שנים עברו מאז. רבים הקיבוצים ששינו פניהם. מדי פעם, בעיקר בטיולים בחו"ל, מצאתי תפוח שהזכיר בטעמו את התפוחים של קיבוץ דפנה ועורר געגוע מתוק לישראל של אז. גם עתה, בכתבי שורות אלה, עומד בפי טעמו המופלא של זן התפוחים אשר זכה (ובצדק!) לשם "אין כמוהו"!

עדכון אחרון: