החומוס הראשון שלי / יוחאי איילון

 

החומוס הראשון שלי

וקווים לדמותו של אליהו זינגר

יוחאי איילון - מעגן מיכאל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בן שש הייתי כאשר התרחש סיפור המעשה שלפניכם.

איור מאת יעקב גוטרמן

חניך גן ג' ותלמידו של אליהו זינגר במלאכת נהיגת המשאית. הצעירים שבכם לא הכירוהו אך בני דורי זוכרים אותו היטב. אף שנחשב על ידי רבים מהילדים ל"חבר כעסן", היה הוא לי ידי ורע והוא שלימדני את תורת הנהגות.

 

הייתי יושב ליד ההגה ואליהו לשמאלי על קצה המושב, וכך היינו נוסעים ברחבי החצר ובשדות הפלחה, ההגה בידי ורגל על דוושת המצערת, וכאשר רציתי להחליף הילוך היה אליהו לוחץ על דוושת המצמד, כיוון שרגלי הייתה קצרה, כפי שמקובל אצל בני שש ולא יכולתי להגיע אל הדוושה. אליהו לוחץ,אני מרפה מהמצערת ומשלב להילוך הבא, אליהו מרפה מהמצמד ואני נותן גז, וכל זה בתיאום מושלם, ללא חריקות וכחכוחי מנוע. לשיא המקצוענות הגעתי כאשר ביצעתי הורדת הילוך באמצעות אותו להטוט מופלא הקרוי "צווישן גז", הלא הוא תאוצת ביניים, דבר הדורש דיוק ותזמון: אני מרפה מהגז, אליהו לוחץ על המצמד ואז אני נותן לחיצה קלה על הגז, אליהו שוב לוחץ על המצמד ואני מכניס את מוט ההילוכים להילוך הנחוץ בתנועה קלה ומהירה, כבקיא ורגיל.

 

בוקר קיצי אחד קמתי, לבשתי מכנסיים עם "חנות" (המטפלות כבר הסכינו עם שיגיונותיי, בהם סירוב מוחלט ללבוש מכנסיים של בנות, כפי שנהגו להלביש אותנו, שהרי איפה נשמע שנהג משאית ילבש מכנסיים של ילדה?!), סעדתי פת שחרית דשנה והלכתי לאזור האסם, מקום שם חנה ה"וולוו" החדש, פאר המשאיות באותה תקופה. אליהו כבר היה שם, רוכן מעל המנוע ומכין אותו לנסיעה.

 

"בוקר טוב אליהו, ,אמרתי.

"בוקר טוב ידידי הצעיר," ענה אליהו.

"לאן נוסעים היום?" שאלתי.

"לנמל חיפה. אתה בא?" שאל אליהו.

"כמובן," אמרתי.

"ובגן יודעים?" שאל אליהו.

"בטח," עניתי.

 

זה היה נכון בחלקו, כלומר, בגן יודעים שהלכתי, אבל לא יודעים לאן. ידעתי שהמטפלות עמוסות עבודה, ולא רציתי להכביד עליהן, מה גם שחשבתי שבוודאי תשמחנה שיש להן פחות ילד להשגיח עליו.

 

עליתי למשאית ונסענו לחיפה, להביא את המזרה החדש לאסם. תפקידו של המזרה כפי ששמו מלמד, היה לבור את הבר מן המוץ באמצעות זריית המוץ לרוח, והשארת גרגרי החיטה על המסוע, שהיה מוביל אותם אל הממגורה. הגענו לנמל, לרציף המטענים, ואני הייתי מוקסם משפע המשאיות שחנו ליד מנופי ענק וטרקטורים עצומים. ירדנו מהמשאית והלכנו אל סככת הנהגים, כשאני מסגל לעצמי את הליכת הנהגים, כפי שראיתי אצל אליהו. זוהי הליכה בצעד כבר ואיטי, עם רגלים פשוקות קמעא. רק לימים הבנתי כי הליכה מקצועית זו מקורה, אבוי, בשפשפת... בסככה היו הנהגים מלהגים ומכבירים פלאברה בעודם ממתינים להעמסה. הייתה זו תערובת נפלאה של רכילות עסיסית עם ניבולי פה ביידיש, כדי לא להשחית את נפשו הרכה של הילד, בעוד הילד מאזין באוזניים כרויות ואינו מחמיץ דבר. כך למדתי שהנהג של "המניע" הוא שלעפער. לנהג של קואופרטיב "שלב" יש צרות עם אשתו, והג'ינג'י עם הסמי-טריילר של "מוביל הגליל" נוהג לעצור להתרעננות אצל "הקורבה" שלו מרחוב העצמאות, לפני צאתו לדרך צפונה. אכן, חומר מרתק!

 

בינתיים הגיע תורנו והמנוף הגדול הרים את המזרה ושם אותו על ארגז המשאית. אליהו קשר אותו בחבלים כשאני מטפס למעלה ומעביר לו את החבלים לצד השני, ואז יצאנו חזרה לדרך ואיתנו המזרה, מכונה מופלאה עשויה עץ ומתכת, גלגלים ורצועות לרוב.

 

בפרדיס עצרנו ונכנסנו לסעוד את לבנו באחת המסעדות, ואז התוודעתי אל החומוס!

 

אליהו ידע מנסיונו, כי הקולגה הצעיר שלו מגלה עניין רב בענף המזון, ולכן הזמין שתי מנות של גדולים ולצידן פנכה ובה חומר ירקרק. היה זה החומוס הראשון שאכלתי בימי חיי. צלחת גדולה ועליה טבעת עבה של חומוס, ובמרכזה תלולית של טחינה עם שפע שמן זית ותלתלי פטרוזיליה בזוקים מעל. אליהו קרע נתח מהפיתה, העביר משיכה בחומוס, טבל בחומר הירקרק, הכניס לפיו והחל לועס בהנאה עצומה. עשיתי כמוהו וחשתי מכוות אש בפי. התחלתי להשתעל ולהשתנק והרגשתי שאני נשרף. אליהו לא נבהל, הגיש לי כוס מים לכבות את השריפה והסביר לי שהחומר הירקרק שבפנכה אינו אלא רסק פלפלים חריפים, ויש לצרוך אותו במשורה. התאוששתי וחזרתי על הפעולה, הפעם ללא החריף, ומצאתי את טעמו של החומוס נפלא ביותר. באותו רגע הבנתי שנפתח לי צהר לעולם גסטרונומי חדש ומסעיר. טעמו של אותו חומוס שמור עמי עד עצם היום הזה, ואפילו שטעמתי מאז חומוסים רבים, הרי שטעמו של הראשון היה ונשאר חד,יחיד ומיוחד. את החומוס שטפנו בעזרת בירה "נשר" (קיימת עד היום להשיג בחנויות המובחרות..) כשאני שותה בירה שחורה כמובן, ומשסיימנו, התרווח אליהו בכסאו, פיתח מעט את חגורת מכנסי ה"דריי פערטל" הזלמניים שלו ושיחרר גיהוק אדיר של שביעות רצון קיבתית שהרעידה את אמות הספים.

 

שבעים ומרוצים עלינו למשאית וחזרנו הביתה. נפרדתי מידידי, וחזרתי לגן שמח וטוב לב. השעה הייתה ארבע, והילדים כבר הלכו לחדרי ההורים. הגן היה כמעט ריק. בתוך הגן ישבה מיקה המטפלת, וחיכתה לי, תמרות עשן מתאבכות מאוזניה, ועיניה רושפות: "פרא אדם! חדל אישים! סופך יורש גיהינום!!! מדוע אתה חייב להתנהג בצורה יוחאית?!"

 

מיקה שלחה אותי מייד למקלחת, ושם החלה למרק את גופי ואת נשמתי החוטאת ביד חזקה ובעברית נפלאה... מניסיוני העשיר במצבים כאלה, ידעתי שאין טעם בהסברים מיותרים ויש לקחת את העניין בצורה ספורטיבית. אחר ככלות הכל, מה הן כמה צעקות וכמה קרצופי ליפה לעומת ביקר בנמל, מזרה חדש ומנה יפה של חומוס?

     

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: