החתונה השביעית של מרים פ / יואב לויטס הלוי

החתונה השביעית של מרים פ  
מאת, יואב לויטס הלוי, בית זרע
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

[כל השמות בדויים, השמות האמיתיים שמורים עמדי]

 

חמש שנים ישב קיבוץ השוה''צ הליטאי הראשון במושבות בנימינה ופתח-תקווה  וחיכה שתימצא לו 'נקודה' להתיישב בה. כל רצונו, כדרך הימים ההם, היה להקים קיבוץ ליטאי ראשון בארץ-ישראל. שכך היו נוהגים בשנות השלושים למאה העשרים – קיבוץ העלייה הראשון מארץ פלונית מקים קיבוץ חדש, הבאים אחריו – משלימים קיבוצים קיימים.


איור מאת יעקב גוטרמן

חמש שנים ישבו הליטאים וחיכו ש'המוסדות' ימצאו להם מקום. הם דחו הצעה להתיישב בחארתייה [שער העמקים], משום קרבתה הרבה מדי לחיפה, ודחו הצעה נוספת להתיישב על גדת נחל ה-אסי [ניר דוד], אף אחד לא יודע ולא מבין מדוע, הם חיכו.

 

בחורים ובחורות בני עשרים פלוס ישבו וחיכו, עבדו ורעבו ורקדו והמתינו, נלחמו על עבודה עברית ונגד הרביזיוניסטים וציפו. וכל הזמן הזה נכנסו רק שלושה זוגות לאוהל-משפחה ונולדו רק שלושה ילדים, כולם בשנת 1932 – אבישי, זהרה ודרורה.

 

עד שהבינו כי אין בהמתנה הזו כל תוחלת ועשו מעשה – התאחדו עם קבוצה קטנה, לאו דווקא שומרית, ששתי מעלות עיקריות לה – אחת, שהיא יושבת בעמק הירדן, דרומית לדגניות [א-ייחעס!] ומזג-האוויר שם הוא בדיוק מה שנחוץ כדי שהחלוציות תהיה מושלמת; והשנייה – שהקבוצה מוכנה להתאחד עמם ולקבלם אל שורותיה. מוכנה?... רוצה ומשתוקקת, מפני שהמשק שלה גדול  וחבריה אינם מספיקים למלאכה ומספר ילדיה קטן. וכה עז היה רצונה של הקבוצה ה'יקית' ההיא ששמה בישראל 'מרקנהוף' עד כי לא היה אכפת לה להיות לקיבוץ ולהצטרף לקיבוץ הארצי, שהיה אז בן שבע בסך-הכל.

 

משהגיעו הליטאים לעמק הירדן אימץ הקיבוץ את השם שנתן לו ח.נ. ביאליק הלאומי – בית זרע, על-פי פסוק עלום באחד ממדרשי התלמוד – ודי ביזיון וקצף, אולם זהו סיפור אחר לחלוטין, למרות הקשר המתבקש.

 

שכן משהגיעו הליטאים לבית-זרע הם התחילו להיכנס לחדרי-משפחה בקצב שהפליא את ה'יקים' המאופקים ועד מהרה החלו כרסי הנשים תופחות וכבר ניגש הקיבוץ לבניית בית תינוקות, שנאמר – ''בתינו הומים / הומים מתינוקות''.

 

באותן שנים רחוקות של התיישבות חלוצית ראשונית בעמק הירדן כיהן רב המושבה כנרת, הרב שלום קורן, כרבם של כל הקיבוצים. הרב קורן, אחד ממייסדי המושבה, לבש כל השנה את מדי הייצוג של שליחותו – בגדי צמר שחורים וחולצה לבנה, והיה פוקד את הקיבוצים כשהוא רכוב על אופניים כשחפתי מכנסיו לחוצים באטבי כביסה שמא ייתפסו בשרשרת וייקרעו אף יתלכלכו.

 

אלא שהשומרים הליטאים, שרובם באו מבתים דתיים מסורתיים-עד-חרדים, לא הסכימו שיבוא הרב ויעמיד חופה בחצרם, כדי להתחתן היו צריכים לנסוע למושבה ושם, על מרפסת בית הרב שעל שפת ים כנרת, היו מעמידים חופה ועורכים קידושין כדת משה וישראל.

 

כאמור, העבודה בקיבוץ הייתה רבה – פרות לחלוב ושדות לחרוש, יבולים לאסוף וילדים לטפל בהם, וכמובן – להכין אוכל לכל העדה, אז לא ייסעו להתחתן? ייסעו, אבל כדרך ליטאים – עם 'דווקא', עם 'אופצלוחעס', וכך עשו –

 

הראשונים להתחתן היו מרים א' וחיים, אך מרים א' רפתנית, חולבת, וחיים פלח, כל היום בשדה, מה יעשו? בא אלוהים לעזרם והוריד גשם זלעפות על הארץ ולא יכול היה חיים לצאת לשדה כי שקע ה'די-ניין' בבוץ. הבחור מסודר, הרבי מחכה בביתו, המזכיר כבר רתם את הפרדים צ'רלי וצ'פלין לעגלה, למי מחכים? למרים א', אבל מרים א' עוזרת לפרה 'חמדה', המתקשה להמליט, מה נעשה?

 

הלך המזכיר אל מרים פ', ומרים פ' אישה חולנית, מיטלטלת בין התקפות חוזרות ונשנות של קדחת  ועובדת בקיפול לבנים בקומונה. אמר לה מה שאמר, לבשה מרים פ' את שמלת החתונה של הליטאיות, שמלה לבנה פשוטה מבד ערבי שצעיף בד אדום משמש לה כחגורה, עלתה על העגלה, נסעו כולם לכנרת ו... הכוס נשברה, אל דאגה, ובנם הבכור של מרים א' וחיים נולד כעבור שלושה חודשים כשהוא בריא ושלם, צווח וצורח כראוי.

 

עוד שבוע עבר וגם מרים ד' ושלמה החליטו להתחתן, ושוב חזר הסיפור – שלמה נגר, יכול לצאת לחצי יום מהעבודה, אבל מרים ד' מבשלת ראשית במטבח, ובדיוק ביום שלישי, שבו נאמר פעמיים כי טוב ועל כן הוא היום המועדף לחתונות, בדיוק ביום שלישי היא מכינה את פשטידת הקוגל המיוחדת שלה לארוחת-הערב, היא לא יכולה לנסוע, בשום פנים ואופן לא. ושוב הצילה מרים פ' את המצב, לבושה באותה שמלה לבנה ''הפשוטה-בשמלות'' נסעה בעגלת העץ בעלת גלגלי העץ המצופים בפסי ברזל לכנרת, שעה הלוך שעה חזור, כל חוליות גבה התפוקקו אבל הבת הבכורה של מרים ד' ושלמה נולדה כבת ישראל כשרה חמישה חודשים לאחר מכן.

 

המזכיר עשה לו הרגל ומרים פ', לבושה לבן, נסעה להתחתן במקום מרים כ' הלולנית, האחראית על האפרוחים שאך זה בקעו, ובמקום מרים מ' מטפלת התינוקות ובמקום מרים נ' הפרדסנית ובמקום מרים ס' הטרקטוריסטית ו...

 

עד שהחליטו היא ומישקה הנהג, השרויים תחת אותו גג מזה שנה ויותר, לטייל אל הרבי כל עוד התינוק/ת שבבטנה מוכן/נה לחכות, כלומר – להתחתן. והשמחה הייתה רבה, שכן בכל הקיבוץ כולו לא היה אדם אחד שלא אהב את מרים פ' ולא העריך כראוי את תרומתה לקיבוץ.

 

וכך עלו על העגלה מרים פ' מקפלת הלבנים ומישקה הנהג והמזכיר והעגלון מוטקה, העד השני, ושמו פעמי צ'רלי וצ'פלין לדרך. מרים פ' לבשה שוב את השמלה הלבנה הפשוטה מבד ערבי, עם חגורת הצעיף האדום, והחזיקה בידה צרור פרחים שקטפה בשבילה מרים נ' הפרדסנית [חתונה רביעית או חמישית?], מישקה החזיק ביד אחת את בקבוק היין שנתנה מרים ד' המבשלת [חתונה שנייה, בהחלט!] ובידו השנייה מישש את הטבעת שנתן לו חיים [חתונה ראשונה, כן כן!] הטבעת בה קידשו כל הבחורים הליטאים את נשותיהם, המזכיר החזיק באגרופו את מטבע הלירה שטרלינג שהוציא מהקופה, התשלום לרבי [שלא קיבל משכורת מהממשלה מימיו] והעגלון החזיק את המושכות ונתן לפרדים ללכת בבטחה בדרך המוכרת להם כל כך.

 

הגיעה החבורה לכנרת. אשתו של הרב הגישה להם מים צוננים מהג'ארה והניחה עוגת דבש על השולחן, ליד בקבוק היין, ילדיו של הרב הוציאו את החופה ופרשו אותה, גם שני גברים נוספים נקראו מהשדות שממול להחזיק את עמודי החופה. הרב קורן, יהודי יפה שזקנו עבות ולבן וחפתי מכנסיו, כאמור, לחוצים באטבי כביסה, ישב וכתב, והחתים וחתם, ואז הרים ראשו, נתן מבט בזוג המאושר, השתהה רגע ואמר:

מרים בת שיינה פ'?

זו אני, אמרה מרים פ'.

אנחנו לא מכירים כבר? שאל הרב.

בהחלט, אלא שהפעם זו באמת אני, ענתה לו מרים פ' מבלי להתבושש.

 

המזכיר השפיל ראשו בבושה, חשש מהגרוע מכל, אך הרב קורן, שידע יפה מאוד על איזה צד של הלחם מרוחה החמאה, הצטחק, לחץ את ידו של מישקה, כיסה בהינומה לבנה את ראשה עטור הצמות של מרים פ' והשיא את הזוג הנחמד כדת משה וישראל.

 

זו הייתה החתונה השביעית והאחרונה של מרים פ'. חודשיים לאחר מכן נולדה לה בת, כוחותיה שבו לה והיא חזרה לעבוד במטבח. פשטידת הקוגל שלה הוגשה לסירוגין עם הקוגל של מרים ד' בימי שלישי ובימי שישי, בארוחות הערב, וכולם, כולל ה'יקים' המייסדים, נהנו וביקשו עוד.

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: