מעלילות זֶם / יואב לויטס

מעלילות זֶם
מאת יואב לויטס, בית זרע
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

א. נשק המגן העברי

את בית-זרע יסדו ''שבעת הראשונים'', ארבע בחורות גבוהות וחסונות ושלושה בחורים קטנים ושדופים, שעלו ארצה בחודשי האביב 1921 והתיישבו כקבוצה חקלאית בעין-גנים, אז קרוב לפתח-תקווה, היום – חלק מהעיר.

בתוך שלושה חודשים עזבו שניים מהבחורים ו-זם [ב-סגול] נשאר לבדו עם ארבע הבנות – צפורה, עליזה, שינדל והדסה.

כשהגיעו לעין-גנים הוציא זם מאמתחתו בקבוק יין וקופסה ובה עוגה שאפתה אמו בעיר קלן שבגרמניה, אך כשהחלו הבחורות לחתוך את העוגה נתקלה הסכין במשהו קשה, צליל מתכתי עלה ממנה, ואז אמר זם, ששירת בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה: אה, כן, שכחתי, החבאתי את האקדח שלי בעוגה! צפורה, שהייתה שנים רבות בעלת-הבית של הקבוצה והייתה בחורה מעשית מאוד, שאלה: ומה עם כדורים?

יש אומרים שב-1927, כשעלתה בית-זרע צפונה והתיישבה בעמק הירדן, הוחבאו האקדח והכדורים ב'סליק' כה סודי עד שאף-אחד, כולל צפורה, לא ידעו את מקומו. עובדה – עד היום, בכל ה'סליקים' שהתגלו בקיבוץ במקומות שונים ומשונים,  הם לא נמצאו!


איור מאת יעקב גוטרמן

 

ב. חרוז למחט

זם היה יהודי קטן-קומה, שלא לומר 'גמד', עם רגלים מעוקלות בצורת 0 [כנראה בגלל מחסור בסידן בילדותו, ולא, כפי שסיפרנו זה לזה כילדים, בגלל שבמסגרת שירותו הצבאי רכב על סוסים!] ולב חם ואוהב לילדים.

אך הוא עצמו נשאר רווק עד סוף ימיו. היה לו חוש הומור מיוחד במינו, עליז ושובב ולגמרי לא ציני.

ב-1927 התיישב הקיבוץ בעמק הירדן, הגבול המערבי של האדמות שניתנו לו היו פיתולי הירדן, ה'נפתולים', והגבול המזרחי – כ-500 מטרים ממסילת הברזל של הרכבת החיג'אזית, היא רכבת העמק שרבים מבני הקיבוץ, ואנוכי בכללם, נסעו בה – בפעם הראשונה בחייהם – בדרכם הביתה מבית-החולים בעפולה, בו נולדו, והם בני שבוע ימים בלבד.

'החצר' נבנתה באמצע השטח, לא על שפת מצוק החוואר שמעל הנפתול השני, מפני שסביב הירדן היו תמיד ביצות שורצות יתושי אנופלס, ולא קרוב מדי לרכבת, שחס-וחלילה לא יהיו להם חיים קלים מדי. אחד המבנים הראשונים שבנו היה מגדל המים, וכדי למלאו היה צורך במשאבה שתעלה את המים מהירדן [שבאותן שנים זרם בעוז ומימיו היו נקיים וטעימים פי כמה ממי 'מקורות' שאנו שותים כיום].

אלא שתקציב ההתיישבות הוצא כולו על בניית הבית הראשון, קניית פרדות וסוסים, כלי עבודה וזרעים ולא נותר כסף למשאבה. לכן נסע זם לגרמניה ועשה שם מגבית בין הורי החברים והורי החברים שהתכוונו לעלות וכשחזר הביא עמו משאבה.

חיש קל נבנה ביתן קטן מבטון על גדת הירדן, צינור יניקה הוכנס למים וצינור אחר עלה למעלה ונמתח עד המגדל. במשאבה היה צריך לטפל, וזם הרי כבר היה מומחה למשאבות, עובדה – הוא הביא אותה לקיבוץ, לכן הוא מונה לאחראי משאבה. כל יום היה יורד במדרון התלול [מצוק החוואר מתנשא שם לגובה של 40 מטרים], מנקה את צינור היניקה מסחופת, מפעיל את המשאבה ושב ועולה, ולעת ערב היה שב ויורד להפסיק את פעולת המשאבה, שכן מגדל-המים היה מלא עד גדותיו.

 

בכל פעם שהיה עובר על פני מחסן הבגדים היו החברות שתיקנו גרביים וקיפלו תחתונים וכדומה שואלות אותו ף נו, זם, יש מים? והוא היה עונה, בדרך-כלל ברוח טובה, אך יום אחד שאלה אותו אחת החברות : זם, יש לך מחט? והוא, באותו הומור 'יקי' חד, ענה לה, תוך שהוא טופח על אחוריו [במחילה]: לא, אין לי מחט, אבל יש לי חרוז למחט!

 

ג. שוּלֶם

השם שלום, שניתן לו בהולדתו, הופיע רק בתעודת הזהות שלו ומאוחר יותר – על מצבתו, כולם קראו לו שולם.

שולם היה חניך תנועת-נוער דתית בשם 'עקיבא' שעלה ארצה, עם אשתו מרים ואחותו, מגליציה שבפולין. הגרעין שלהם הקים את קבוצת אושה בעמק זבולון, ושולם נשלח מטעמו לבית-זרע ללמוד את רזי תורת המספוא. בא, למד מפי המספויניקים הותיקים את מה שלמד  ו... החליט להישאר בבית-זרע.

לשולם, כדרכם של גליצאים רבים, היה חוש הומור ציני במקצת, ועל כך סופרו שני סיפורים:

האחד - בחור מחברת-נוער או גרעין הכשרה שעבד במספוא זמן מה, שם היו עובדים ללא חשבון שעות, החל להתאונן על השעות הארוכות שעליו לבלות בשדה. יום אחד הוא אזר אומץ ושטח את תלונתו בפני שולם, מרכז הענף. שולם, בלי להתבלבל, אמר לו: אין דבר, כשתעזוב – תצא שעתיים קודם!

הסיפור השני - יום אחד הציעה ועדת מינויים את שמו של שולם לאחד התפקידים הפחות אהובים, בלשון המעטה – סדרן עבודה. הנוהג היה שכל מי שמוצע לתפקיד קם בשיחת הקיבוץ ומתחיל למנות שורה ארוכה של נימוקים מדוע אינו יכול למלא את התפקיד, חברים רבים ניצלו ככה מגורל מר ואכזר. כאשר הועלה שמו של שולם חשבו כולם שהפעם יושמעו נימוקים כבדי משקל, כבדים כמשקל עגלות התלתן והאספסת שהיה קוצר ושולח לרפת דבר יום ביומו. להפתעת כולם קם הבחור ואמר: אני יודע שכולכם מחכים לשמוע כל מיני סיפורים למה אני לא יכול להיות סדרן עבודה, אז הנה לכם – אני באמת לא יכול, אבל אני מתנדב! פיות החברים נפערו בתדהמה ושרה נורדן, שישבה תמיד בשורה הראשונה וסרגה, הפילה את המסרגות בקול קרקוש על הרצפה, ולא בגלל שנרדמה, כדרכה תמיד. ושולם המשיך ואמר: אבל מה, אתם עוד תצטערו על כך, כי אצלי אין חוכמות, כשאני שולח מישהו לרחוץ כלים הוא ירחץ כלים, ולא אכפת לי כמה הידיים שלו עדינות! כשאני שולח בחורה למרוט תרנגולות ולנקות את הקישקעס היא תלך ותעשה את זה, ולא אכפת לי כמה היא פיין-שמעקרית! וכולי וכולי.

למותר לציין ששולם המשיך לקצור תלתן ואספסת, בקיה ושולת-שועל, עד שחיסלו את המספוא ושתלו באדמתו בננות.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: