שנת 1973 הייתה אמורה להיות שנה נפלאה / יואב לרר

 

שנת 1973 הייתה אמורה להיות שנה נפלאה

יואב לרר - [שמרת]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ראשית אוקטובר 1973, ימים ראשונים של ראשית כיתה ו'. שנה שכולנו בקבוצת "ורד" ידענו שתהיה נפלאה.

איור מאת יעקב גוטרמן

שנה של משימות, חילופי אירוח בקיבוצים אחרים, יציאה ראשונה לבד מהקיבוץ, טיול שנתי גדול, תחילת עבודה בענפי הקיבוץ השונים, קבלה לתנועת הנוער, טיול תנועה ראשון, הצגת סוף שנה. מקבלים שעון, מזוודה, בלילה צובעים במשחת שיניים את קבוצת "חצב" נפרדים מהילדות ועולים למוסד. כיתה ה' הייתה שנת הרפתקאות, במהלכה הקמנו כמה בנים מ"ורד" חבורה סודית שנקראה "הסמטה הצרה", על שם המחנה הצר והרעוע, שאותו בנינו בחורשת האורנים בקצה הקיבוץ, סמוך לבריכת השחייה והלולים. המחנה היה מחווה צנועה למחנה שנבנה שנים רבות לפניו, על צמרתו של עץ איקליפטוס ענק. מחנה זה, שהיה משאת נפש של כל קבוצה נשלט, עדין על ידי קבוצת "אורן" הבוגרת והם, למרות שכבר היו בכיתה ח', סירבו לוותר עליו. אנו, חבורת "הסמטה הצרה", עסקנו בכמה מישורים: ראשית, תחזוקה של המבנה החשאי הרעוע שהיה רק שלנו, שאותו דימינו למוצב קדמי. שנית, נערכו "סיורי אומץ" לחורבות בסביבה הקרובה. כך נחקרו חורבת סמריה סמוך למושב רגבה ובתים נטושים משנת 1948 סמוך למושב בוסתן הגליל. הסיורים שנערכו בסודיות רבה, הובילו לשטחים שמעבר להרי החושך, או לחציית כביש עכו-נהרייה המאיים. העסוק השלישי היה איסוף של סליק, אשר כלל רימון יד מפורק, מקלע שלל שבור ורדיו.

 

כיתה ו'

 

אמצע היום, שבת יום כיפור שישי באוקטובר 1973 ב"ורד" חלק מתכוננים למנוחת צהרים, הבנים במגרש הכדורגל. אודי ואני יוצאים לביקור שיגרתי ב"סמטה הצרה", חוצים את הקיבוץ השקט בשעת מנוחת החברים. מבנה "הסמטה הצרה" נראה כתמול שלשום, חורק עם כל תזוזת רוח באורנים שבהם הוא נאחז. מיד עם כניסתנו פנימה הרגשנו שביקרו במחנה ללא ידיעתנו. אך רק לאחר פתיחת ארגז הסליק התברר גודל האסון. הנשק נגנב והרדיו שבור, פגיעה קשה שהייתה אופיינית לתקופות של מאבק בין מחנות יריבים. מיד עלה החשד, כי המחנה הסמוך השוכן על צמרת האיקליפטוס ביצע פעולת התגרות שמחייבת פעולת נגד מהירה.

 

ללא היסוס, אך בחשש, כי שוכני הצמרת נמצאים במחנה, יצאנו אודי ואני לבדוק את המחנה על צמרת העץ. בזהירות, מטר ועוד מטר טיפסנו בסולם, עוצרים ומאזינים לרחש העלים, מחפשים רמז אפשרי לקולות ממחנה העץ שמעלינו. ראש אחר ראש אנו מציצים לפנים המחנה, הלחץ יורד, אנו לבד. חיפוש מהיר מעצים את גודל האסון שנחת על חבורתנו. מלבד כמה מאפרות עם בדלי סיגריות "נדיב" ו"רויאל" וכוסות קפה משומשים, אין זכר לסליק הגנוב. אנו מתנחמים במנוחה קצרה בפסגת הקיבוץ, מתעטפים בשקט של קדושת מנוחת הצהרים בקיבוץ. את השקט מפלחת סירנה עמומה. הקול מזכיר לי את הרעש שאותה מפיקה מערכת האוורור החדשה שהותקנה זה מכבר במפעל הרהיטים. אני קם מופתע, מפנה את ראשי לכוון מפעל הרהיטים, שואל את עצמי מי הפעיל את המערכת בשבת, ביום כיפור. ממיקום התצפית הגבוה מעל לשכונה הצפונית של הקיבוץ, אני מבחין בחברים היוצאים מחדריהם, מביטים זה בזה בהשתוממות שמתחלפת מיד בהתרוצצות. מהבית הקרוב ביותר אני מבחין בישראל יוצא בריצה לכיוון המכבסה. הקיבוץ התעורר ורעש כלי רכב נשמע מכיוון כביש עכו-נהריה, משהו חריג ביותר מתרחש ואנחנו מחליטים לא להמתין, יורדים במהירות ופוסעים לכיוון ביתו של אודי הסמוך למחנה.

 

סמוך למקלט הממוקם ליד לבתי החברים הוותיקים, אנו פוגשים חברים המביטים בנו בהשתוממות המתחלפת בבהלה. ילדים מחברת הילדים מסתובבים בשכונה הצפונית כאשר כולם נקראו בהישמע האזעקה לרדת למקלטים? מיד, ללא מילים מיותרות, מתארגן פינוי מהיר ואנו מובלים בריצה למקלט חברת הילדים. במקלט חברת הילדים המולה רבה. חלק מהילדים נשלפו ממיטותיהם משנת אחר הצהרים והם עדין בבגדיהם התחתונים. המטפלות סופרות שוב ושוב, כל אחת את קבוצתה. ריח המקלט המוכר, שבו אוחסנו שמיכות החורף ומזרונים, מתערבב בזיעת המטפלות ובריח השירותים שפתאום הייתה להם עדנה.

 

אנחנו מתקבצים לפי קבוצות הגיל. אנחנו, בני "ורד" בוגרי מלחמת שש הימים ההתשה והפיצוץ הגדול של נשק השלל במחנה הקרוב, מבינים כבר מלחישות המטפלות כי פרצה מלחמה. המחשבות חולפות בראשי במהירות. אני מנסה לגייס את כל "הניסיון הצבאי" שברשותי, שנרכש בהאזנה בלתי פוסקת לתקליט ששת הימים, דפדוף אינטנסיבי באלבומי המלחמה, קריאת ספרי חסמב"ה ודני דין והקשבה לאבא וחבריו המדברים על מעלליהם במלחמת ששת הימים ועל מצב הכוחות בגבולות. ככל שהשעות עברו התחזקה הרגשתי, כי אנו צועדים לעוד ניצחון גדול וצ.ה.ל הגדול יעיף שוב את הפולשים מעבר לגבולות. שעת הערב כמעט ירדה והמטפלות הודיעו שניתן לצאת מהמקלט, אך לא להתרחק ממנו למקרה של אזעקה נוספת. תחילה ישבו כולם על הטריבונה שנבנתה מעל למקלט, מביטים אחד בשני וסביב, לומדים על המציאות החדשה. אני התקרבתי בזהירות לעבר מישי, שהיה אחראי על משק הילדים ולכן צמוד למקלט שלנו. מישי האזין לרדיו טרנזיסטור גדול ואני סברתי שהרדיו יכול להיות מקור חשוב למידע לקראת הוויכוח הבא על המצב. היה קשה לשמוע, או להבין מה שנאמר, אך כל חבר שעבר ליד מישי לחץ לו את היד ואמר ש"יהיה בסדר". יורם בנו היה מגוייס טרי ויחידתו הייתה מוצבת בדרום הארץ. מישי רק הנהן בתודה, אבל הבחנתי בתווי פניו, שתמיד הקרינו שמחה, בצל כבד של אימה.

 

הלילה ירד, אימא ואבא באו לבקר. לאבא נמסר כי עקב עבודתו החיונית במפעל התערובת האזורי, שרוב פועליו גויסו, הוא מרותק למפעל. הבחנתי במעין אכזבה בעיניו ושמחה אצל אימא. ביקשתי שישיגו לי פנס לשעות ההאפלה ואת הטרנזיסטור הקטן, שברגיל שימש לשמיעת שירים ושערים ותוצאות הליגה האנגלית ב-BBC. בהיותנו הקבוצה הבוגרת ניתנו ל"ורד" שתי פריווילגיות ראשית נישן במגורי הקבוצה הסמוכים למקלט ולא עם כל הקטנים והבכיינים. שנית ניתן לנו אישור לבקר בערב במועדון חברת הילדים, שבו היה אחד ממכשירי הטלוויזיה היחידים בקיבוץ. כך, עם רדת החשכה, גיששתי את דרכי לאורו העמום של הפנס, שנעטף בגרב כהה למועדון חברת הילדים שבו המתינו כבר מספר רב של חברים לתחילת מהדורת החדשות. שום דבר לא חזר למקומו, או התקדם, כפי שציפיתי לאחר אותה מהדורת חדשות, שבה מסרה ראש הממשלה גולדה מאיר מידע יבש, אך שפת גופה והידיעות שהגיעו מהחזית, שדרו מסר אחר לגמרי. בשבועות הבאים נצמדתי לפנס ולטרנזיסטור בכעס רב על המלחמה, שבגללה לא יצאנו לחופשת סוכות, ומי בכלל יכול לשבת בכיתה כשכל העולם כמרקחה. ערב סוכות הגיע הצוות החינוכי, ניסה להפיח בסוכה האפלה חיים בעזרת נרות, מעין תערובת של סוכות וחנוכה. אווירת החג המהוססת נחתכה באחת, כאשר הבחנו בצוות החינוכי מסתודד בהתרגשות. ביום המחרת התבשרנו כי איה - חיילת מבנות הקיבוץ נפצעה קשה ברמת הגולן בימי המלחמה הראשונים. [היא שכבה ללא הכרה, או זיהוי, כמה שבועות עד שהתבררה זהותה]. שעות הבוקר המוקדמות, מטוס סורי שספק ניסה לתקוף ספק ניסה לערוק נפגע, מעל הים. הוא צלל ועבר ביעף מעל לקיבוץ ,הטיס צנח פצוע קשה בשדות והמטוס התרסק מעל נהריה, ב"ורד" מי שלא התעורר מרעש המטוס התעורר מהצעקות של חוה, האם התורנית, שישנה בכיתה. המקרה סיפק רגעים של התרגשות ושמחה, כאשר שעות לאחר המקרה הופיע מעל לקיבוץ מטוס פנטום בודד בגלגול ניצחון. חברים אחדים חזרו מנהריה עם מזכרות מחלקי המטוס ואני הייתי גאה באבא, שהשכים לעבודתו במפעל התערובת האזורי וחזה בקרב האווירי.

 

הימים חלפו, צ.ה.ל, דחק את המצרים והסורים אל מעבר לגבול הבין לאומי, הלחץ התחיל לרדת ואף הכריזו כי ניתן להסיר את ההאפלה, חברים הסתובבו בחיוכים זהירים, בקבוקי משקה נשלפו. אבא שתה יחד עם מאיר למען עתיד טוב יותר ומידע שיגיע כבר מבנו חנן שלחם בחזית המצרית. ימים ספורים לאחר מכן ישבנו בשיעור הראשון ממתינים ליפה המחנכת החדשה שלנו. כאשר היא נכנסה לכיתה בעיניים אדומות, לחשה כמה משפטים ובנות שישבו בסמוך פרצו החוצה בבכי. המילים מהדהדות בראש - חנן נפל בקרבות הבלימה בחזית המצרית והקיבוץ כולו התעטף באבל.

 

המלחמה הסתיימה. הארץ החלה לאסוף את שבריה ושנת כיתה ו' של "ורד" הורכבה מחדש ללא משימות, כי קיבוצים שעדין לא השלימו את האבל על הבנים, לא התפנו לארח. הארץ רעשה וגעשה ולמי היה זמן להתפנות לטקס ההתבגרות של קבוצה אחת מכיתה ו' בגליל המערבי. הכול היה בצל החללים והפצועים. חבורת "הסמטה הצרה" התפרקה. עד היום לא ידוע לנו מי גנב את הסליק. אני למדתי להסליק את כעסי ולמתן את ציפיותיי מהעתיד.

 

בראשית הקיץ התקבלנו בטקס מרשים לתנועת השומר הצעיר. הצגת הסיום שלנו "זיקוקים לאור השמש", שהחזרות עליה נערכו בצל משחקי גביע העולם בגרמניה, זכתה לאחוז צפייה גבוה. כל אחד קיבל שעון ומזוודה למוסד. בלילה כמיטב המסורת, צבענו במשחת שיניים את קבוצת "חצב" ונפרדנו מחברת הילדים.

 

לאחר חופש גדול של עבודה בענפי המשק והסתובבות בחברת קבוצות של מתנדבים, שהחלו לחזור לקיבוץ לאחר סיום המלחמה, עלינו בנסיעה קצרה למוסד החינוכי "אשרת", מרחק קצר בין שני עולמות שונים לחלוטין.

 

ארבעים שנה עברו, ועדיין אותו ילד שבי מחפש את הסליק. אולי אני מבקש שיתנו עוד קצת לשחק, אבל צפירה אחת חדה ושבר חוצץ בין עולם הילדות לעולם ההתבגרות, בין התמימות להתפכחות, ב"סמטה צרה" זו אני מהלך.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: