מנצח רק מי שמגיע ראשון / יואב לרר

 

מנצח רק מי שמגיע ראשון

יואב לרר - [שמרת]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כתם שחור דבק בי בימי ילדותי. כל הילדים רכבו על אופניים כבר מגיל צעיר, ואילו אני לא הצלחתי במשימה.

איור מאת יעקב גוטרמן

באותם ימים היו האופניים מצרך נדיר שעבר בין בני המשפחה, כמו אותו מעיל בשירה של קדיה מולודובסקי. אני, שהורי לא רכבו על אופניים ושהייתי בכור, לא ירשתי אופניים.

 

הורי, שחשו במצוקתי רכשו זוג אופניים גדולות ומשוכללות מקרובי משפחה שעמדו לחזור לגולה, לאחר ניסיון לא מוצלח של "עליה". זוג האופניים שנרכש היה שונה מכל זוגות האופניים שבהם דיוושו חברי. אופני "גמל" עם שלושה מהלכים ו"רמה". האופניים החדשות שהיו מקור גאוותי, היו גם סיבת אסוני. לאחר כמה ניסיונות כושלים, ובעיקר כאובים, זנחתי את הרצון לרכב על אופניים והשתרכתי מאחור ברגל בכל הזדמנות שאני וחברי מיהרנו להרפתקה חדשה. בושתי גדלה כאשר אחותי הקטנה ממני בחמש שנים קיבלה, זוג אופניים חדש ותוך זמן קצר החלה לרכב. אופני אחותי, שהיו כקללה על ראשי, הפכו בחלוף הזמן לקרש ההצלה שלי. היה זה סוג חדש של אופניים שהחל להיות נפוץ בקרב הילדים. הם היו גדולים מאופני ילדי הגן, אך קטנים מאופני המבוגרים. על זוג האופניים של אחותי למדתי לרכב. באותה שנה שבה הצטרפתי, סוף סוף, לחבורת הרוכבים, סללו בקיבוצנו כביש חדש שהקיף את הקיבוץ במעין טבעת של אספלט שחור. לכבוד האירוע נקבע יום ספורט, שבו יתחרו הגילאים השונים בתחרויות ריצה  ורכיבה על אופניים. בתחרות הרכיבה של חברת הילדים הייתה קבוצתנו המועמדת הראשית, מכיוון שהיינו הבוגרים, אך התחרות גם הייתה אישית וכאן היו ההימורים ברורים. הילדים החזקים ביותר עוזי, ישי ועמוס, יהיו המועמדים הראשיים לניצחון כאשר, עוזי שהיה תמיד שני ראשים מעלינו, הוביל. לקו הזינוק התייצבו רוב בני קבוצתי וילדים נוספים מחברת הילדים, כולם אם זוג האופניים הפרטי שלהם ואני עם זוג האופניים של אחותי. הספירה לאחור החלה, הדגל ירד וכולם פרצו קדימה למסלול ההיקפי. לא ידעתי עד לאותו רגע, איזו אנרגיה יכולה להתפרץ משנים של בושה ותסכול. פרצתי קדימה מדווש בכל כוחי. הרגשתי כאילו האופניים הצמיחו כנפיים. בדרך עקפתי את עמוס, שתקר השבית את אופניו ואת ישי, שאיבד שרשרת. כמובן שאת עוזי לא ניתן היה להשיג, ואני זכיתי במקום שני. ליבי התפוצץ מגאווה ומשמחת הורי כשקראו בשמי לקבל תעודה והרגשתי על גג העולם. בערב לאחר גמר יום הספורט, כאשר חזרנו לבית הילדים, התכנסנו למעין "שיחת חברה קבוצתית" עם המטפלת שהייתה בת קיבוץ, שזמן קצר לפני כן השתחררה מהצבא. הנושא העיקרי בשיחה היה, כמובן, חווית יום הספורט. רוב הילדים שיבחו את עוזי שניצח בתחרות האופניים. אני אמרתי שגם אני מרגיש שניצחתי בתחרות, מכיוון שרק השנה התחלתי לראשונה לרכב על אופניים וכבר זכיתי במקום השני. חברי הקבוצה שתקו, חלקם אולי חשבו שיש צדק בדברי, וחלקם אולי חשבו שקצת הגזמתי ורק המטפלת הייתה חייבת להעמיד את חוקי העולם כפי שהם באומרה, תוך כדי מבט מתריס בי, משפט שנחרט בליבי וכאב כמו הנפילות ההן הראשונות מהאופניים הגדולות: "מנצח רק מי שמגיע ראשון". שיחת החברה הקבוצתית נמשכה לנושאים אחרים, אך אני נשארתי בהרגשה שנגזלה ממני התהילה שאולי בכלל הייתה רק פרי דמיוני.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: