היו מחרימים אותי / יהודית כפרי

היו מחרימים אותי

יהודית כפרי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך: "כל הקיץ הלכנו יחפים", ראיון עם אמא]

איור מאת יעקב גוטרמן

נולדת בעפולה בארבע אחר-הצהריים, השביעי בפברואר. כשיצאתי מחדר היולדות התקבלתי כמנצחת, כי כמעט שלא צעקתי.

 

שכבתי שם שישה ימים עד שפישק בא לבקר. הקיבוץ נתן לאבא את החיתולים, כדי שיביא את התינוק עם היולדת מבית-החולים, אבל לא הסכים שאבא יבוא לבקר לפני כן. אצל כל אלה שנולדו לפניך האבות ביקרו בכל זאת. הוא בא אחרי שישה ימים, כי ההחלטה הייתה שלא באים אלא כדי לקחת את הילד. שמעון וצ'יפ כן באו אבל הוא לא.

אב שהיה בא לקבל את הילד, היה ישן במרחביה והיו קוראים לו "יולד" (כעין "טיפש" ביידיש).

 

כשיצאנו מבית-החולים נסענו ברכבת ופישק החזיק אותך על הידיים ודיבר אליך בפולנית. את כל פעם עשית תנועות. התנועות נורא הצחיקו אותי, אבל הייתי עוד חלשה. בבית-החולים נורא רציתי עוד חצי תפוז אבל לא היה.

 

נסענו ברכבת עד חדרה ומשם באוטובוס לגבעת-חיים והינקתי אותך שם. אחר-כך בא איצק בכרכרה עם שני אופנים וסוס ונסענו אתו. זה היה כמו בספינה, ובכל פעם שהסוס נכנס לאיזו מהמורה הכרכרה נטתה על צדה - פעם לצד זה ופעם לצד זה, וכל פעם חשבתי שאני מאבדת אותך.

 

הגענו ל"שער פולו". עמדו שם ניסן ונירה והחזיקו פרחי נרקיס, אבל לא ידעתי שזה לכבודי. שרה זילברשטיין אמרה: "את לא רואה שהביאו לך פרחים?" קיבלתי את הפרחים.

 

בית-התינוקות היה אז הבית המשמש היום מזכירות, היו שוקלים את התינוק לפני כל ארוחה ואחרי כל ארוחה. ככל הזכור לי זה היה הנוהג במשך כל שלושת החודשים שהינקתי אותך. את לא רצית לאכול. אבל להקיא הקאת. ולי היה מעט מאד חלב.

 

בינתיים לפישק הייתה קדחת. בהחלמה קיבלו עשרה ימי חופש. הוא החליט לצאת לטייל בתל-אביב. התחננתי לפניו: אל תצא! היה לי כאב שיניים איום. לי עקרו שיניים ואת קיבלת חום. הייתי OUT לגמרי. פישק נסע. הייתי לבדי. טלפנתי לידידים בחדרה שהוא אמור היה לעבור אצלם בדרכו וביקשתי שימסרו לו על המצב ויגידו לו לחזור. אני לא זוכרת אם הוא חזר. נדמה לי שכן.

קצת אחרי זה נכנסה מרילה ועשתה לי סקנדל:"מה את עושה בהלה בטלפונים!"

 

כשקיבלת חום ולי לא היה מספיק חלב, הפסיקו לי את ההנקה; ואסור היה לי לגשת אליך, כדי לא להרגיז את הילדים האחרים. זה היה הנימוק.

אמרו "מספיק". לא הסבירו שום דבר.

לא יודעת מה נתנו לך במקום. אסור היה לי לדעת. אסור היה לי להחליף לך חיתולים. חמש פעמים ביום בשעות קבועות הנקתי.

 

ואם בכיתי ביניהן?

אני צריכה לדעת שאת בכית? רק זה היה חסר לי! אני לא יודעת מה עשו עם ילד שבכה בין הארוחות.

אם הינקתי ובארוחה לא היה לי מספיק, אז קלרה הוסיפה לך או חשקה.

 

חוץ מהנקה לא עשיתי בבית-תינוקות שום דבר. חס ושלום! אסור היה לי לראות שאת רטובה או שיש לך גירוי למטה, כי זה נקרא אי-אמון במטפלת. היא הייתה כל-יכולה וכל-יודעת.

 

פעם אחת חשקה ואני הינקנו. היה עכבר בחדר ופחדנו. קראתי לפישק, הוא הביא מקל שבעזרתו הבריח את העכבר, ואחר-כך הקריא לנו מהעיתון. מרילה תפסה אותו וצעקה עליו על כך שהוא נמצא בזמן ההנקה בבית-תינוקות.

לאבא אסור היה בכלל להיכנס לשם בחודשים הראשונים, כדי שלא יביא חיידקים. לא יודעת למה. קיבלנו הוראות וזהו.

 

מי הכניס את השיטה הזו? למה לא שאלת?

פישק היה מכה אותי לו עשיתי את זה. כי לא צריך לערער. הסדרים הם אידיאליים ואני סתם מחפשת לי. אני יכולתי לומר משהו למרילה?

 

מה היה קורה לו אמרת משהו למרילה?

היו מחרימים אותי. חרם מוחלט. כולם. לא היה לי מקום בקיבוץ. הייתי צריכה לעזוב אותך ולברוח. לקחת אותך לא יכולתי כי לא היה לי ממה להתפרנס. היה חוסר עבודה אז. ולהשאיר אותך לא רציתי.

אבל אחר-כך, כשגדלת קצת, אבא ידע לשחק איתך ואני לא. אני ברחתי לעבוד בחוץ כי פה היה לי מחנק.

 

כשהיית פעוטה נסעתי איתך ועם אבא לחו"ל. היית בת שנתיים וחצי. באוניה התרוצצת מצד לצד. אמרת:"או ים!" אחר כך עברת לצד השני :"עוד ים!"

בפיראוס ירדנו לשעה. את לא רצית לטייל. לא היית נינוחה, אז חזרנו. עם האוניה הגענו לקונסטנצה ומשם ברכבת לקובל. הגענו לשם באמצע הלילה. לא הודעתי מתי אני מגיעה כדי למנוע מהם את ההתרגשות. חשבתי שניקח כרכרה לבית ההורים. אנו מגיעים - האבא נמצא בתחנה. שאלתי:"איך ידעת?" והוא אמר:"אנחנו כבר כמה לילות באים".

 

דבר ראשון ראיתי שאבא הלבין במשך חמש השנים שלא התראינו. למטה עמדה אמא. אני עוברת על-ידה אתך על-הידיים, עוברת על-ידה שוב - והיא הייתה אמא מטורפת, הייתה מוכנה לעמוד על הראש ולתת ולתת - עברתי על-ידה שלוש פעמים והיא לא הכירה אותי. אמרתי:"אמא!" והיא:"אוי, זאת את, את נראית כמו סבתא צ'רנה!" (אימו של אבא שהייתה קטנה ומצומקת). הייתי מזת רעב. הביאו שתי כרכרות, נסענו והגענו הביתה. הודיעו לכולם שאני חולה, החזיקו אותי שבועיים במיטה שלא אצא החוצה, שלא יראו איך אני נראית. הביאו תופרת הביתה, תפרו לי בגדים, קיבלתי כמה קילו במשך השבועיים האלה; וכשיצאתי אחר-כך החוצה עם הבגד החדש והכמה קילוגרמים שקיבלתי, אמרו המכרים: "אוי, גוועלד, איך שזו נראית, מסכנה, כמה שהיא מצומקת!"

 

האמא לא הכירה אותי, אז את מבינה מה שפה עבר עלי? לא היה לי מה לאכול. לא אהבתי לחם. לרוב הייתה רק חצי-ביצה. מי שהיה חכם אמר שיש לו בעיות עם הקיבה וקיבל ביצה קלה - שלמה. לשתות שתינו תה. לא אהבתי תה, אז לא שתיתי. בצהריים הייתה חתיכת חציל או פשטידה מלחם ומרק דליל, ובערב גם כן איזה אצבע משולשת. לא היה מה לאכול. רק ריבה הייתה. זה במשך חמש שנים חיסל אותי. זה ואיך שאת גדלת. לפני שנסענו לחו"ל פרידה הייתה מטפלת שלך. כשהייתה לי שבת באמצע השבוע, אסור היה לי לקחת אותך, כדי לא להפריע לסדר החיים של הקבוצה. אז כשעבדתי בשבת לא לקחתי אותך לא בשבת ולא באמצע השבוע. יותר מאוחר זה השתנה. אבל כשנסענו לחו"ל היא נתנה לך גרדרובה כזאת גדולה שחלק ממנה אפילו לא פתחתי. אלה היו בגדים שהצטברו מכל מיני מתנות. לו ראית איזה מעיל שלחו לך - סרוג מצמר לבן עם כל מיני סיכות נוי. אני מסרתי את זה למטפלת.

 

פעם מרילה נכנסה אלי לצריף ואמרה: "מסרו לי שנתת סוכרייה לבת שלך!" אמרתי לה: "הלוואי שהייתה לי". אבל לא הייתה לי סוכרייה לתת לך.

 

עבדתי במכבסה. הייתי צריכה כל בוקר להביא במריצה את העצים להסיק את הדוד. את כל הגרביים והתחתונים הייתי צריכה לשפשף ביד על לוח הכביסה לפני שהכנסנו אותם לדוד. לא היה לי כוח, זה הכל. היה לי חום נמוך כל הקיץ במשך שנים. הייתי כמו סמרטוט. לפישק היה טוב. הוא היה צבע. הוא אהב את המקצוע, ידע אותו. היו לו ידיים טובות והוא הסתדר.

 

נחזור לחו"ל. היית מקושטת ואני הלכתי אתך ודיברתי אתך עברית ברחוב. המורה שלי לתנ"ך פגש אותי. הוא היה כל כך מאושר לראות שיש לי ילדה. אבל הייתה לי בעיה: באתי אתך לספר כדי שיספר אותך, רציתי לשלם לו, אבל הוא אמר:"לא, הסבא ישלם!" הוא ידע שהסבא ישלם לו ביד רחבה ויוסיף גם וודקה. כך היה גם בחנות לדברי מתיקה.

 

הסבא אמר עליך: "אני מעריך אותה לא מפני שהיא הנכדה שלי, אלא מפני שהיא בן-אדם". היית בת שנתיים וחצי אז.

 

היית שרה באוקראינית ובפולנית. מכה עם הגב על הקיר ושרה. שרת יפה. אבל לאכול לא רצית. וכל ארוחה זה היה בשבילי גיהנום. לא היו אז כלי מטבח משוכללים. ריסקנו על פומפייה אגסים ותפוחי-עץ ואחר-כך העברנו את הרסק לבד וסחטנו אותו לכוס. את המיץ היו נותנים לך לשתיה. אז הויטמינים היו בסדר. ככה לא רצית לאכול, אבל בסופו של דבר קיבלת שניים וחצי קילו במשך חמישה חודשים.

 

בחזרה מפולין היה סיפור. עליתי אתך לרכבת בלבוב ופישק נשאר עם המזוודה הכסף הכרטיסים והפספורטים בתחנה (נכנס לויכוח עם עובד הרכבת ולא שם לב שהרכבת יצאה לדרך). נבהלתי נורא. אנחנו מתקרבים לרומניה - ואין כלום. אחר-כך קיבלתי טלגרמה שארד באיזו תחנה ושם נחכה לפישק. כשהתקרבה הרכבת שלו התחילו לצעוק מכל החלונות: "שינדל! שינדל!" עליתי אתך על הרכבת, וכשפישק ראה אותנו הוא התחיל להקיא.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: