"השומר הצעיר" / יהודית כפרי

"השומר הצעיר"

מאת יהודית כפרי

קטעים מתוך הספר "כל הקיץ הלכנו יחפים"

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

נכנסנו לתנועת השומר הצעיר בכיתה ד', כשאך מלאו לי תשע. באמצע הקיבוץ נבנתה מדורת ל"ג בעומר ענקית, ואנו רקדנו הורה סביבה יחד עם כל החברים המבוגרים - לכבוד המאורע הגדול.

איור מאת יעקב גוטרמן

המדריך הראשון שלנו בתנועה היה דוד שרף. הוא היה מדריך מסור ומצוין, והיה אחת הדמויות החיוביות ביותר של ילדותי. הפעילות התנועתית כללה תחומי פעילות שונים. אחד החשובים שבהם היה הצופיות. דוד לימד אותנו קשרים וכפיתות מסוגים שונים - "קשר מוט" שבעזרתו ניתן לחבר מוט אחד למשנהו, "קשר יתד" ששימש למתיחת יתר האוהל אל היתד הנעוצה באדמה, "קשר סבתא" שהיה סתם קשר רגיל ומתאים לכל דבר, ועוד. הוא לימד אותנו לפרוש שתי שמיכות על האדמה כששוליהן הפנימיים מונחים אחד על גב השני, ולחברן זו לזו בעזרת שלוש אבנים קטנות וחבלים, התוצאה: שתי השמיכות הפכו לשתי יריעות אוהל... באמת, כל אחד מאתנו ידע בגיל צעיר מאוד להקים עם חבריו אוהל שמיכות כזה ללא עזרת מבוגר. הוא לימד אותנו להתקין תנור צופי מאבנים שלוח פח הונח על גבן, לבנות המון "פטנטים" מענפים וחבלים בלבד, ללא מסמר אחד (המסמר נחשב בלתי צופי לחלוטין והשימוש בו היה אסור, כמובן, בתכלית האיסור). למדנו לעשות בהדרכתו מכסה מתרומם ונסגר לפח-אשפה, ערסלים, תורן לדגל, שולחן אדמה, ספסלים ומה לא הכל על טהרת הענפים, החבלים, האבנים, השמיכות והאדמה בלבד.

 

היינו ממש אלופי ה"פטנטים" והתייחסנו למחנות הקיץ התנועתיים כאל תחרות אדירה, שבה אנו חייבים לנצח ויהי מה, ולחזור הביתה עם הפרס הגדול - דגל המחנה, וניצחנו. כמה פעמים, כשרק היינו מגיעים לאתר המחנה, היינו מתחילים מייד להתארגן במלוא המרץ, מקימים אוהלים, מנקים, מגרפים, מסמנים את השטח באבנים קטנות, מתקינים "פטנטים" בקדחתנות. זכור לי מחנה בן יומיים בבן-שמן. פרויקה רוזן משריד היה "ראש המחנה". הוא היה עלם מקסים שממש שבה את לבי הרך (לב של ילדה בת עשר או אחת-עשרה). כשרק הגענו לחורש שנועד למחנה התחלנו מייד להתקין במרץ. כדרכנו, את המאהל שלנו, אבל לא התל-אביבים. הם ירדו מהמשאית שהביאה אותם, התיישבו על הארץ, ודבר ראשון פתחו את קופסאות השימורים וצרורות האוכל שהביאו מהבית והתחילו לאכול. אי אפשר לתאר את הבוז שעוררה בנו התנהגותם זו. במקום להתארגן, להקים, לבנות, להתקין, לנקות, לסדר, הם  - אכלו. רק כעבור שנים שחזרנו, גדי ואני, שהוא היה אז אחד העירונים ה"נחותים" האלה. במחנה היו כמה מאות ילדים ולא היה אפשר להכיר את כולם, ומי בכלל התעניין בתל-אביבים!!! אנחנו כאמור, דאגנו תחילה להקים מחנה למופת, אחר כך טיגנו צי'פס והזמנו את ראש המחנה, פרויקה להשתתף אתנו באכילתו. הוא נענה ברצון. ואנו זכינו כמובן, במקום הראשון ובדגל הנכסף.

 

אני השתתפתי ממש בדבקות עצומה בתחרות הזו על המאהל המצטיין, שחזרה בכל מחנה תנועתי. השקעתי הרבה מאוד מאמצים והתלהבות בהתקנת פטנטים, גירוף, ניקוי וכן הלאה. לא היה לנו שום מושג לאיזו תכלית חינוכית משמשים מחנות אלה, שיצאנו אליהם מדי שנה, ולעתים אף פעמיים בשנה. לא העסיק אותנו נושא החיים בטבע, הלהסתדר בכל מצב עם מה שיש מתחת לידיים (סוף סוף היו לנו בתי-ילדים מסודרים, היה לנו קיבוץ ולא הייתה שום אפשרות סבירה שניקלע במציאות למצבים מעין אלה), הלדעת לדאוג לעצמנו, לעשות בידינו אנו, להיות עצמאיים, חסונים וכן הלאה. בשבילנו זה היה רק משחק עצום, תחרות עצומה שנמשכה שבוע ואף עשרה ימים. תחרות שבאימוץ כל כוחותינו יכלה לזכות אותנו במעמד הנכסף של ה"ראשונים", המנצחים. על הילדים העירוניים, שהיו כמובן, הרבה פחות מגובשים מאתנו כקבוצות, והרבה פחות מיומנים ויעילים, הסתכלנו מתוך עליונות ובוז. זה תאם לגמרי את נקודת המבט של החברה הקיבוצית הבוגרת, שראתה עצמה מלח הארץ, מגשימת המהפכה הפרודוקטיבית היהודית הציונית, האבנגרד של מעמד הפועלים היהודי, משחררת האישה והילד, חלק ממחנה המהפכה והקדמה העולמי וכן הלאה (אם יש הלאה). אין ספק שבמקצת הם אכן היו כאלה. הם גם שילמו מחיר עצום כדי להיות כאלה החל מוויתור על שאיפות אישיות, על הגשמת פוטנציות אישיות, ועד להרס ולשבר פנימי גדול אצל אחדים מהם. מחיר של יצירת חברה קשוחה, לא סובלנית, קנאית ופוריטאנית. חלק מהמחיר שילמו גם אנחנו - דור הבנים הראשון. כפיצוי נפלו בחלקנו גם כמה פירורי "עליונות" ואנחנו חזרנו עם הדגל מהמחנה השני בשריד, ממחנה חפציבה ומהמחנה היומיים בבן-שמן – מתוך הרגשה שאין כמונו.

 

במחנה השני בשריד, טיילנו ברגל ליגור ולמוחרקה. אז התברר לי שללכת זה דבר לא פשוט בשבילי. התעייפתי עד מהרה. אבל הלכתי בכל זאת, ראש המחנה ההוא היה ויוי. גם הוא היה בחור מקסים, מתולתל, נאה ועליז. אני רואה אותו במעומעם רוקד הורה בחורשה סביב מדורת המחנה, ושר. בשעת הטיול למוחרקה הוא השליט סדר: מדי שלושת רבעי שעה היה מכריז על רבע שעה הפסקה ומושיב אותנו לנוח בצד הכביש. באחת המנוחות הללו לימד אותנו שני שירים מצחיקים – האחד על צפרדע קווה קווה, רקדנית נחמדה, והשני שיר בהונגרית כנראה, שהחל במילים "גלדן גלדן" גידי גידי גלדן גלדן קריו". וקצבו הלך והוחש ככל שנמשך השיר עד שנעשה פרוע לגמרי. שנים אחר כך עוד היינו שרים שירים אלה בפעולות התנועה שלנו. לא ידעתי שיש לו אח צעיר בגילי. ולא הכרתי את אחיו. יום אחד, כשהייתי בת ארבע עשרה נכנסה תמר לכיתה וסיפרה לנו שויוי נהרג מיריות מארב של ערבים ליד סדום. הדבר זיעזע אותי מאוד. הצטערתי עליו צער רב. אבל אפילו כשהתאהבתי בגדי שלוש 3 שנים מאוחר יותר, לא ידעתי בתחילה שויוי היה אחיו הבכור.

 

מתוך פנקס בן מצדה

 

מחנה קיץ [נכתב בקיץ 1954 בהיותי בת עשר]

 

יצאנו בבוקר מהקיבוץ באוטו עד חדרה. חיכינו זמן מה לאוטו ההולך לחיפה והנה אנו בדרך לחיפה. את הדרך לחיפה עשינו בעמידה. סוף סוף הגענו לחיפה. בחיפה חיכינו משעה 8 עד 12 לאוטובוס, זאת אומרת 4 שעות. סוף סוף בא האוטובוס ואנו נסענו בו לשריד. בשריד הקמנו לנו מחנה ארעי והתחלנו לטפל בארוחת ערב (גם שתינו כל הזמן מים ומים). אחרי ארוחת ערב הלכנו להתרחץ בקיבוץ שריד ואחר כך לישון. בבוקר השני אכלנו והלכנו לעבוד בכל מני עבודות. אחר כך הלכנו לנוח. אחרי-הצוהרים הלכו הילדים לעבוד שוב [אני לא הלכתי כי היה לי פצע]. אחרי העבודה נחנו מעט ואחר הלכנו לישון. למחרת פירקנו את כל מחנה הארעי והקמנו מחנה של קיימה ובו פתנתים שונים. עכשיו אנו נחים את מנוחת הצוהריים של יום ד'. אחרי המנוחה עשינו כל מני פתנתים ואחר כך אכלנו ואחרי הארוחה הייתה לנו מסיבת פתיחה ואחרי זה לישון. בבוקר קמנו, אכלנו והוספנו עוד פתנתים... אחרי הצוהריים היו לנו משחקי ספורט (מחניים ומירוץ שליחים ואנו הפסדנו) למחרת היה לנו טיול ליום. הוא היה כמו לפני שנה, לכן לא אכתוב עליו. ביום שאחרי הטיול ליום היה יום העצמאות* בלילה התקיפו המדריכים, הם רצו לקחת את הדגל ולא הצליחו. אחרי יום העצמאות בערך הודיעו את הנקודות... ואנחנו קיבלנו גם את דגל העדה וגם את דגל המחנה. זכינו אנו הראשונים בכל המחנה. למחרת טיול ל-2 ימים. אני לא השתתפתי בטיול כי יש לי פצע. עכשיו אנו מחקים לאוטו שיוביל אותנו לחיפה (את הפצועים). סוף סוף הגענו לחיפה משם נסענו לגן שמואל ומשם "הביתה". [כל השגיאות במקור]

 

* יום העצמאות  - יום בלי מדריכים

 

דוד לימד אותנו לא רק צופיות ומחנאות אלא גם ערכי חיים, הוא כמובן לא היה יחיד בזה. ערכי חיים הונחתו עלינו מכל עבר. אבל לחינוך ערכים במסגרת השומר הצעיר היה אולי איזה אופי חינוכי מיוחד. דיברות השומר "השומר הוא אחי-עזר ואחי-סמך, השומר הוא איש אמת, השומר הוא חובב הטבע" וכן הלאה - לא היו סתם אמירות ריקות מתוכן בעיני דוד, אלא היוו תוכנית חינוכית. ולא בדרך של הטפה מגבוה אלא מקרוב. מתוך שותפות אתנו, מתוך דוגמה אישית מתמדת ושימוש ב"עזרים" חינוכיים  לתנועת נוער. פעם חזרנו במשאית מאחד המחנות או הטיולים. ישבנו צפופים יחד עם כל הציוד, והיה זה רקע נוח לכל מיני התגרויות והתקוטטויות. יאיר כנראה הגזים בזה, ודוד, שישב כמובן מאליו יחד אתנו על ארגז המשאית, ולא בתא הנהג, ענש אותו והודיע שעוד מעט כשיחלק לנו סוכריות, יאיר לא יקבל. ובאמת,  כשחילק לנו את הסוכריות כעבור זמן מה, ליאיר הוא לא נתן. היה לי צר עליו. וכשנדמה היה לי שדוד אינו משגיח, לקחתי אחת מהסוכריות שלי ונתתי אותה ליאיר. אבל דוד ראה. הוא לא אמר דבר, אולם כעבור זמן מה כשנתן לנו ניקוד ב"פנקס בן מצדה" שלנו על התנהגות שומרית יפה הזכיר שאני נתתי ליאיר סוכריה בניגוד להוראתו. הייתי בטוחה שייגרע ממני נקודות על שהמריתי את פיו, נבהלתי והצטערתי מאוד מראש. אך לתדהמתי העצומה, במקום לגנות אותי, ציין דוד מעשה זה לשבח דווקא על גילוי החברות שהיה בו לדבריו, והעניק לי ניקוד גבוה בעבורו.

 

היה זה אחד השיעורים הראשונים שקיבלתי בכל הנוגע למורכבות היחס שבין הכללים הנכונים או המקובלים (במקרה זה ציות להוראות המבוגר המוצדקת) לבין התנהגות מוסרית באמת (ציות לרגש אחוותי ולבחירה העצמאית שלי).

 

לקח דומה קיבלתי בהזדמנות אחרת, כשהתהפך תנור הנפט בחדר האוכל שלנו, ופרצה שם דליקה זוטא. ההוראה הקבועה של המבוגרים הייתה להתרחק מן האש. אני כמובן פחדתי מאש והיה לי נוח לציית להוראה זו. התרחקתי איפה כנדרש. אמנון לעומת זאת נטל שק ועזר למבוגרים בכיבוי השריפה. אחרי שכובתה האש, ניסיתי לזכות בשבח של התנהגותי ה"נאותה" וציינתי לפני המבוגרים שנכחו במקום את העובדה שנהגתי לפי הכללים והתרחקתי מהאש.  ואז לתמהוני פנתה המטפלת ממני, ושיבחה לא אותי ששמרתי על הכללים, אלא דווקא את אמנון שבעצם הפר אותם.

 

אט אט התחלתי לחוש ולגלות כמה מורכבים היו לעתים המסרים ששודרו לנו על ידי המבוגרים, ופיתחתי את היכולת הפנימית לקלוט מתוך מסר חד משמעי כביכול את השדרים השונים ואף הסותרים שהיו בו.

 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

בפעולה אחרת של חינוך לאומץ הביא אותנו דוד בלילה לשדה במרחק ניכר מהקיבוץ והורה לנו לחזור הביתה לבדנו. הוא שלח ילד אחר ילד בכיוון הקיבוץ, כשבין האחד לשני מפרידה דקה או שתיים. האם במכוון הוציא אותנו ברווחי זמן קצרים מאוד זה מזה, כדי שנוכל גם לא ללכת לבד לגמרי אם יתגלה שזה קשה מדי? איני יודעת. אני בכל אופן החשתי את צעדי ונצמדתי כעבור זמן קצר להגר שהלכה לפני. פחדתי להיות שם לבדי בלילה. פחדתי עד כדי כך שהייתי מוכנה להפר את כללי המשחק, אף על פי שבדרך כלל היה לי חשוב מאוד לשמור על החוקים ולא העזתי להפירם.

 

פנקס בן מצדה

 

צריך אולי להקדים ולהסביר כי בשומר הצעיר היו שלוש שכבות גיל. הצעירה נקראה "בני מצדה", הבינונית "צופים" והבוגרת "בוגרים". המעבר מן האחת אל השנייה היה כרוך בטקסים הולמים.

 

אחד הדברים הראשונים שהורה לנו דוד לעשות אחרי שנכנסנו לתנועה היה להכין לעצמנו במו ידינו "פנקס בן-מצדה". בפנקס היינו אמורים לרשום פרטים ביוגראפיים שונים, מונחים צופיים ורשימות ושירים הנוגעים לפעילות התנועתית שלנו ולחיינו בכלל – ככל העולה לעל לבנו ורוחנו. בהתאם לתורה הצופית היה עלינו כאמור, להתקין את הפנקס במו ידינו, וכן עשינו.

הוא מונח עכשיו לפני: פנקס עשוי דפים לבנים קטנים 5 ס"מ כפול  5 ס"מ בערך, שגזרתים מתוך דפים גדולים יותר, ניקבתי בהם חורים שדרכם השחלתי שרוך נעליים שחור. לשרוך חיברתי בחוט עיפרון קטן. קשה מאוד לקרוא את הכתוב על הדף הראשון שספג לחות והעלה נקודות עובש שחורות, במרוצת ארבעים השנה שהפנקס היה טמון בין חפצי. מבעד לכתמים אני מפענחת:

 

עין החורש

השם: יהודית ק.(אז קמפינסקי)                                    המרחק בין האגודל                                                      

גובה 130 ס"מ (אולי, לא רואים טוב).                         והזרת: 16 ס"מ

משקל ... ק"ג (לא רואים)                                           גודל האמה: 6 ס"מ..... ס"מ (כף היד-כנראה)

ובמקום הפנוי שנשאר בצד שמאל ציור של חבצלת צופית ירוקה.

 

הפנקס הקטן הזה היה אמצעי חינוכי מקורי ורב ערך. בעבורי, בנוסף לכל תפקידיו האחרים, היה לו תפקיד מיוחד במינו – הוא היה אחת הדרכים הילדותיות הראשונות שנפתחו לפני לתרגל ולגבש את נטייתי לכתיבה, שהחלה בגיל צעיר מאוד. למעשה החל מהשעה שרכשתי לעצמי את הכתיבה, ושגרמה לי ללוות הרבה מן המשמעותי שבחיי בניסוח מילולי כתוב, מבהיר, מעניק צורה וממשות, מבטא, מעדן ושומר.

 

בדפים הראשונים רשמתי ככולם, ובהתאם להוראותיו של דוד, את פרטי מידותי הגופניות, שני דפים של סימני דרך, ופירוט הציוד הצופי האמור להימצא בידיו של כל "שומר". אולם בהמשך, מייד אחרי כמה דפים ראשונים מחייבים אלה, כבר רשום שיר:

 

יש לי אח קטן                                    בשחקו לו ברוצו

הוא לומד בגן                                    בשדה

מה אסמח לקראתו                            כאשר בבריכה

                                                       כדג ישחה

יש לי אח קטן

הוא לומד בגן                                        יש לי אח....

מה ארצה לראותו

 

ובסוגריים למטה: [שיר שלי]. הגאווה המוסתרת הזו בסוגריים: "שיר שלי" שיר אהבה לאחי הקטן, עזרא, שהיה אז בן שלוש או ארבע. ביטוי ספונטאני וחופשי, הפוך לנוקדנות המסודרת: "השם.. הגובה... המשקל... המרחק בין האגודל והזרת". הניגוד האופייני הזה בין הקפדנות והחופש, בין המתוכנן לספונטאני שאולי ירשתי מאבא.

 

בהמשך הפנקס העתקתי שירים ששרנו בפעולות התנועה. "קפיטן קפיטן". "אנו נושאים לפידים" (בסוגרים : "שיר לא שלי") ועוד אחרים. רשמתי רשימות על מחנות תנועה שהשתתפנו בהם. פרטים גופניים נוספים (הגובה והמשקל עלו קצת במשך הזמן) ועוד שירים שאני חיברתי. כשהתמלא הפנקס הראשון הכנתי לי פנקס נוסף ושניהם נשמרו עמי. כאמור, כארבע עשרות שנים. עובדה המלמדת אולי על הערך הרב שהיה להם בעיני.

 

בסך הכל הייתה לפעילות התנועתית שלנו בשלב הראשון הילדותי הזה שלה, חשיבות ראשונה במעלה בעבורנו. היה זה אפיק מאורגן ומסודר של פעילות רב צדדית מודרכת. פעילות שהעלתה את כושרנו הגופני, שהגבירה את יכולתנו להתמצא בסביבתנו ולהסתדר בכוחות עצמנו בבית ומחוצה לו. שהקנתה ערכי חיים, שסיפקה אפיקי ביטוי ויצירה – בשיר, בהצגה, בארגון פעולות, בספורט, בצופיות ובכתיבה מסוגים שונים. פעילות מגבשת מבחינה חברתית, שתרמה את שלה ליכולתנו לחיות יחד כקבוצה, לשתף פעולה כבני אדם ושתרמה את שלה להנחת היסודות להרגשת העולם ולהשקפת העולם שלנו.

 

דמותו של המדריך הייתה מרכזית בחשיבותה במסגרת הכללית של הפעילות התנועתית. הוא אומנם לא יכול היה לשמש משקל שכנגד לדמותה של המטפלת. הואיל ובילינו במחיצתו רק מספר שעות בשבוע. לעומת מרבית שעות היום מדי יום ביומו שבהן היינו נתונים בידיה של המטפלת ובכל זאת, הוא היה דמות נוספת של מבוגר, אשר בניגוד לשרה היה "מבוגר טוב".

 

אם היה היבט שלילי לפעילות התנועתית, היה בה ההיבט השלילי שאפיין לא רק אותה אלא את כל תחומי חיינו. דהיינו: קיצוניות התביעה. החתירה אל המושלם, קני המידה המוחלטים, הטוב החד-משמעי, הרע החד-משמעי (וזאת למרות היוצאים מן הכלל שהזכרתי). במילים אחרות, הפעילות התנועתית בצד השפעתה המבורכת, תרמה את שלה לטיפוח האני-העליון האישי והקבוצתי המחמיר מעין כמוהו, שהושרש בתוכנו בכוח, ושכנגדו מנסים אלה שעברו חינוך זה להילחם בהצלחה שלעולם תהיה חלקית בלבד. מאז הגיעם לבגרות ובמשך כל חייהם.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: