אגדת התנין / יהודית אילון

 

אגדת התנין

יהודית איילון - מעגן מיכאל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מעשה בעידן ויובל שהחליטו ללכת לשמורת נחל תנינים, לשוטט בסבך, להסתכל בדגים, צבי מים וחיות אחרות.

איור מאת יעקב גוטרמן

השעה הייתה שעת אחר הצהרים, והיום יום קיץ נעים. כאשר עלו על סכר הטחנות העתיק שמעל לנחל, חצתה את דרכם נמייה. היא הביטה תחילה כה וכה והחליטה, כפי הנראה, שאין סכנה בשני הנערים הקטנים, ולא מיהרה במיוחד. השניים עמדו לרגע והביטו בה - ופתאום הופיעו עוד נמיות, קטנות יותר, צעירות, שעברו בעקבות אימא, אחת אחרי השנייה, ונעלמו בסבך הצפוף.

 

הילדים ירדו לצד הטחנות החרבות בשביל אל הנחל, והחלו להתקדם. מימינם שמעו את קול המים הנופלים במפל ומעל לראשם היה סבך צפוף של עצי אשל נוטפי מלח. השביל התפתל, מתרחק ומתקרב חליפות והיו מקומות בהם קרסו הענפים, מכוסים בשריגי פטל קוצניים והקשו על הליכה זקופה. לעתים קשה היה לדעת לאן פונה השביל, כי הנמיות והנוטריות היו מפלסות להן דרך בסבך, ותחילת השבילים שלהן היו נראים להם כשביל לכל דבר. רק כאשר ניסו לחדור פנימה - מצאו עצמם הנערים מול חומת ירק בלתי חדירה, ונאלצו לחזור על עקבותיהם. מפעם לפעם נשמעה צריחת שלדג קולנית או קולן הצרוד של אנפות שישבו להן אי שם על צמרות העצים, אבל פרט לקולות אלה ולקול המים לא נשמע דבר. פרפרי דנאית כתומים וגדולים רפרפו בשקט מעל לתפרחות החנק הלבנות, עומדים מפעם לפעם כאומרים: "תפוש אותי!" אבל מתעופפים מיד כשמתקרבים אליהם.

 

היה נעים ומסקרן בסבך, אך לרגעים גם מפחיד. בעיקר כשהשביל "נגמר" פתאום וצריך היה לפלס דרך אחרת או להחליט לאיזה צד לפנות. עידן ידע על מצבור סודי של צמחי חמציץ שמצאו בני כתתו, וניסה להגיע אליו. אך שיחי הפטל והמלוח כפי הנראה גדלו מאז, וקשה היה למצוא את המקום. כאשר הגיעו לסוף השביל, ראו לפניהם את נחל תנינים הרחב, המושך דרכו אל הים, שם החליטו לנוח קצת. טפסו על העצים, והתיישבו על ענף הנטוי מעל המים. המים היו צלולים למדי, ואפשר היה לראות סרטנים. לפתע הופיע בין האצות סרטן גדול, כחול, הוא ה"שייט הכחול" החי בדרך כלל בים, אך עולה לעתים מזומנות גם אל הנחל. עקבו הנערים אחרי הסרטן בעיניהם, הביטו גם בדגיגי האמנון המשוטטים זוגות זוגות ליד הגדה, ובלהקות הקיפונים המכסיפים שהיו חוצות את הנחל במהירות. פתאום, ראו במים משהו מוזר.

 

תחילה חשבו שזהו ענף עץ צף במים, אך כאשר התקרבו - ראו של 'ענף' נחיריים ועיניים בולטים מעל קו המים ובהמשכו זנב אדירים המצליף במים ומערבל את הטין מהקרקעית. לא היה להם ספק: הם ראו תנין! בזריזות שחה לקראתם ועלה לחוף, אך שם היו תנועותיו מסורבלות, בשל רגליו הקצרות, אף כי היו חזקות. מה יעשו כעת?! הרי הסיפורים אודות תנינים היו מסמרי שיער ממש! טורפים אכזריים, מפצחים שפמנונים,ואף נוגסים בשחיינים לא זהירים! בכלל, הרי אמרו שכבר אין תנינים בנחל תנינים, ואפילו סבתא יהודית כתבה ספר על התנין האחרון שנראה בנחל! מה קרה כאן?! בתחילה פחדו מאוד. הנה הם כאן, לבדם, הרחק מהקיבוץ וממבוגרים, בתוך סבך אשלים צפוף, ומולם עומד תנין ממשי, תנין בן תמסחים! אלא שהם ישבו על ענף אשל מוגבה מעל המים, והם נזכרו כי בכל הסיפורים ששמעו על תנינים, לא נאמר דבר על תנינים שיודעים לטפס!

 

נרגעו מעט, והתבוננו בו. למרות פיו הענקי שבו שיניים אימתניות, לא היה נראה כל כך מפחיד מקרוב, ומה רבה הייתה הפתעתם כאשר פער את פיו ופנה אליהם בדיבור: "שלום ילדים! שמי תמסחי, ובודאי תרצו לדעת כיצד הגעתי לכאן... בשכבר הימים היו תנינים רבים בנחל תנינים.הם הגיעו לכאן מאפריקה, שהיא מולדת התנינים. אז היו יותר נהרות ואגמים בארץ ישראל, והיא הייתה הרבה יותר דומה לאפריקה, וגם קרובה יותר... כאשר תגדלו,תלמדו על כך. במשך הזמן הצטמצמו שטחי המים, ורק בנחל תנינים, בו המים חמימים יותר בכל ימות השנה, ואשר זרם באין מפריע בתוך ביצות "כברה" בטרם יובשו, אפשר היה עוד להסתתר ולמצוא טרף. יחס האנשים לתנינים היה שונה במקומות שונים. במצרים העתיקה נחשבנו לאלים, ואיש לא העז לפגוע בנו. אפילו מספרים שבת מלך מצרים שעברה לגור בעיר שהייתה בנויה על מצוק בשפך, הביאה לכאן תנינים ממולדתה, כי התגעגעה להם! היא לא ידעה, כפי הנראה, שבנחל היו גם תנינים לפני כן. אבל לא כל האנשים אוהבים תנינים. היו שפחדו מהם, כי היו טורפים גדיים לא זהירים שירדו אל הנחל לשתות מים והיו גם ציידים שצדו אותם בגלל העור היפה שלהם, ועושים ממנו חגורות, ארנקים, ואפילו נעליים. גם בנחל תנינים ניצודו התנינים, אחד, אחד... את ביציהם אספו, שהרי תנינים מטילים ביצים, כמו זוחלים אחרים, ומכרו לאספנים, וכך נעלמו התנינים מהנוף. כאשר הגיעו החלוצים לייבש את הביצות שסביב הנחל, כבר לא היו בו תנינים, ורק השם נשאר." שאלו הילדים: "אבל איך זה שאתה כאן, ומדבר אתנו? אמר להם התנין:זה סיפור אחר..."

 

בפרוס שנת השלושים לקיבוץ מעגן מיכאל, ישבו כמה חברים ותכננו את אירועי "יום הילד". הכינו קרוסלות ותכננו "כייפים" שונים. הם גם החליטו לעשות צעצועים גדולים לילדים הקטנים שיוכלו לטפס עליהם ולשחק בהם... באותם ימים לא נהגו לקנות צעצועים, וגם לא היה מספיק כסף... חשבו וחשבו, תכננו ותכננו ולבסוף החליטו לעשות גם תנינים. תנינים מגדלים שונים ומחומרים שונים ומצבעים שונים. מעץ ומבד, ממולאים וממונעים, בקיצור, תנין, תנין למינהו. עמלו ימים ולילות, חרטו ושייפו וצבעו, תפרו ומלאו בכותנה וקישטו, ובערב לפני "יום הילד" הוצגו במועדון בין הצעצועים האחרים. באותו לילה,לפני שנמסרו לילדים, החליטו הצעצועים גם הם לערוך מסיבת "שעשוע לצעצוע". הכדורים קפצו, הבובות רקדו בבתי הבובות, המכוניות ערכו מרוצים על רצפת המועדון, הכלבים נבחו ובקיצור- היה שמח! רק התנינים היו עצובים. הנה הם במעגן מיכאל, כל כך קרובים לנחל תנינים ואינם יכולים ללכת אליו! חשבו מה לעשות ולבסוף טכסו עצה. אם ילכו לנחל לא יספיקו לחזור עד יום הילד, ואז מה יהיה ?! החברים יכריזו מצוד על תנינים נמלטים, ושוב ירדפו אותם, כמו בימים ההם!

 

הציע אחד התנינים: עכשיו אנחנו בקיבוץ, ובקיבוץ פותרים כל בעיה בתורנות. זה יפה וגם צודק. בואו נעשה גם אנחנו כך. אחרי שיחלקו אותנו לגנים ולפעוטונים, נערוך רשימה וכל לילה בחצות יתחלף התנין התורן בנחל, כמו השומרים בקיבוץ. "ומה יהיה אם המטפלות ירגישו פתאום שחסר תנין? " שאלה תמסחית קטנה והססנית. אה, המטפלות אף פעם לא יודעות בדיוק כמה צעצועים יש, ואם יחסר יחשבו שה"מקימה" השאירה אותו בחצר, ענו לה... וכך עשו. אני הייתי התנין התורן הראשון. בלילה, בלילה יצאתי מגן ב' והתגנבתי לנחל. היה קצת קשה, הדרך ארוכה כל כך, ורגלי חזקות אמנם, אך קצרות, ורגל אחת גם לא הייתה ממולאה מספיק בגומאוויר. אבל לבסוף הגעתי. מה שלא ידעתי הוא שיש כישוף במי נחל תנינים, וכל צעצוע המושלך למימיו –נהפך לתנין! זה היה להטוט עתיק יומין, מאז ימי הכוהנים של פרעה במצריים. רק משה ואהרון יכלו לחקותו. וכך נשארתי בנחל. אני אוכל סרטנים ודגים, בעיקר שפמנונים, שאני היחיד המסוגל לפצח את גולגולתם הקשה. ילדים השוחים בנחל אינני טורף. אפילו לא את ה"כושים האפריקניים", הבאים להשתכשך בנחל אחרי "המחנה האפריקאי," ויוצאים מתוכו למרבה הפלא לבנים, פחות או יותר... אבל אתם יודעים, אני די מתגעגע לגן. שם היה שמח, הילדים היו רוכבים ומתנדנדים עלי, וגם לא הייתי צריך כל היום לתור אחרי אוכל ולהתחבא מציידים... "מה נוכל לעשות למענך,תמסחי?" שאלו עידן ויובל. אמר להם: "אם תשליכו ענף אשל יבש למים ותלחשו: "קרו-קו-די-לו- פוליס," אחזור להיות תנין צעצוע. חיפשו הנערים אחר מטה עץ אשל יבש ומצאו אחד. השליכו אותו לנחל, עצמו עיניהם ולחשו: "קרו-קו-די-לו-פוליס!" כאשר פקחו את עיניהם נעלם התנין! מי הנחל השתרעו לפניהם חלקים וירקרקים והם עטורים סבך אשלים בשתי גדותיו. פה ושם קפץ דג, או התעופפה 'אנפה לבנית' קטנה, לאחר שנמאס לה לעמוד על רגליה הארוכות ולתור אחר דגים. יובל ועידן חזרו לאיטם לקיבוץ, ולא ידעו אם כל זה לא היה אלא חלום בהקיץ? הרי אף אחד לא ראה תנין. הם בדקו בגן ב' את כל תניני הצעצוע. הצבעוניים מבד, והירוקים מעץ... אף אחד לא היה רטוב! הם בדקו גם בפעוטונים, וכאשר שאלו את המטפלות אם חסר להם תנין אחד, הן לא ידעו לומר בביטחון, בדיוק כפי שאמר תמסחי! השניים החליטו לגנוז את הסוד בליבם, וסיפרו רק לסבתא שלהם שמתעניינת מאוד בתנינים. ואתם, ילדים, אם תלכו לשמורת נחל תנינים ותשבו בשקט, אולי יתגלה לכם התנין התורן ממעגן מיכאל...

 

(נכתב בשנות ה-80, נגנז, ושופץ ב-2011)

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: