הגבול ליד קיבוץ 'ארז' / יהודה שחור

הגבול ליד קיבוץ "ארז"

יהודה שחור - ארז

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

את תוואי הגבול קבעו על המפות ברודוס. לפי תוואי זה הגבול הצפוני של הרצועה היה צריך להיות נחל שיקמה והיה הגיון רב בכך.

איור מאת יעקב גוטרמן

עד שנקבע הגבול בשטח, הכפרים דימרה ובית חנון היו שטח מפורז ולפי ההסכם, שמרו עליו סיורים משותפים של מצרים וחיילים מצ.ה.ל.

 

כמו כן, הוקמה "ועדת שביתת הנשק" שכללה נציגים ישראלים ומצרים ונציג האו"ם שהיה לשון המאזניים. נציג האו"ם, כדי להיות ניטרלי, בהצבעות על הבעיות שהתעוררו כתוצאה מכל מיני פעילויות על הגבול, היה מצביע פעם לטובת הערבים ופעם לטובת ישראל, ולא תמיד לפי מה שהבין מהדיון. ואז לצד המפסיד הייתה נרשמת נזיפה.

 

באותם זמנים, אבא אבן היה נציגנו באו"ם ופעם קבל נזיפה באחד הדיונים על כך שהצחיק את כל הנציגים. דבר שגרם למהומה קטנה.

 

זה היה בדיון שבו הנציג של מצרים מנה את כל הנזיפות שקבלה ישראל ואף ציין את התאריך והשעה המדויקת שבהם ישראל פתחה באש. כשקם אבא אבן לענות לו - גם הוא מנה את כל הנזיפות שקבלה מצרים וציין את התאריך והשעה המדויקת.

 

אז הסתבר, שכל הנזיפות על פתיחה באש של המצרים באו כמה דקות לפני פתיחה באש של ישראל, וכל הנציגים הבינו שישראל הייתה זו שהחזירה אש אל ירי של המצרים (דבר שלא תמיד היה נכון) וזה מה שהצחיק את השומעים.

זאת הייתה אחת התוצאות של ההצבעה הניטרלית של נציג האו"ם בוועדת שביתת הנשק.

 

לאחר הקמת הועדה התחילו לקבוע את הגבול בשטח. ירוחם כהן מונה כראש הנציגות הישראלית, ירוחם היה מסתערב בפלמ"ח ובמשך הזמן אף הפך לאחד המפקדים של המחלקה הזאת. על חלק ממעלליו (מה שהיה מותר לספר), הוא כתב את הספר:" לאור היום ובמחשך".

עם צאתו למשימה של קביעת הגבול בשטח, נתבקש לעשות ככל יכולתו שעמק "דימרה", ייכלל בשטח ישראל למרות שברודוס נקבע נחל שיקמה כגבול. הצורך להשאיר את עמק דימרה בידינו נבע מכך שבעמק הזה נמצא אקוויפר (שכבה נושאת מים), המכיל כמויות אדירות של מים.

 

התחילו לסמן את הגבול מדרום לצפון וכל הזמן ירוחם שבר את הראש איך להשאיר את עמק דימרה בידינו.

 

כשסימון הגבול הגיע לכפר עבסן - בערך מול ניר יצחק, הסתבר שלפי המפה, הגבול מנתק את הכפר מאדמותיו. והתחילה שם מהומה ובכייה עד לב השמים. הנציג המצרי ניגש אל ירוחם ושאל: "מה עושים?" ירוחם החליט שזה מה שייתן לנו את עמק דימרה.

 

אך ירוחם כדרכו בקודש, עוד מתקופת היותו מסתערב, לא רצה להראות להוט לעיסקה כדי שאפשר יהיה לקבל שטח יותר גדול, והחליט להוציא למצרי את הנשמה לפני שהוא מגיע למשא ומתן.

 

 "אין על מה לדבר... זה לא משחק ילדים... מדינות החליטו על קביעת הגבול וככה זה צריך להישאר בשטח", אמר ירוחם למצרי, "אבל", הוא הוסיף, שהוא נוסע לתל אביב וישאל אם ניתן לעשות משהו בנידון.

 

כשחזר, אמר למצרי שאין על מה לדבר וזה המצב. אך בערב אמר למצרי שיש לו רעיון של החלפת שטחים, "תנו לנו את "עמק דימרה" במקום השדות של עבסן... ברר אצל הממונים עליך אם הם מסכימים לעיסקה, ואם כן, אני אברר בתל אביב אם גם בישראל מסכימים".

 

המצרי חזר ואמר שהממונים עליו מסכימים לעיסקה, כמובן שישראל גם היא הסכימה. לכן הגבול אצלנו לא במקום הכי מתאים אלא סתם באמצע השדות והגבול מול ניר יצחק, קבל בטן תפוחה לכיוון ישראל. שינוי זה יצר מקום לעוד ישוב באזור.

 

כשהגיעו המודדים לפינת הגבול הצפונית-מזרחית של רצועת עזה, הם טעו ולא זיהו כהלכה את הנקודה בה צריכה להיות פינת הגבול וקבעו אותה על גבעה שעליה נמצאת היום ק.12. הגבול סומן ע"י דיסקוס שבקושי ראו אותו. בדרך כלל, בנקודות הגבוהות הציבו אז חביות ריקות של זפת, מלאות באבנים. אף אחד לא שם לב לזה שפינת הגבול אינה במקומה. בכל פעם שהיינו מסיירים לאורך הגבול, הייתה בעיה להקיף את הפינה הזאת והיינו חותכים אותה במהירות, ע"י יציאה מהארץ וכניסה לרצועת עזה - וחזרה לארץ אחרי הפינה.

 

לימים, לאחר כשלוש שנים, הלך עמוס פייגין המא"ז של ארז ובדק במפה והתבררה לו הטעות. הוא כמובן דיווח על כך.

ועדת שביתת הנשק התכנסה מיד כדי להחזיר את הגבול למקומו.

 

את הפעילות הזאת איבטחו מצדנו, חברי ארז, ומצד מצרים חיילים סודנים רכובים על גמלים. הימים היו ימי קציר חיטים, היה שם שדה קמה ש'או-טו-טו' היה צריך לקצור אותו. עמדו שם הערבי, בעל השדה ומשפחתו ובקשו שיתנו להם כמה ימים לקצור את החיטה. אנחנו שהיינו אמורים לקבל את השטח, אמרנו לחברי הועדה שיניחו לו ויתנו לו לקצור. אך עד כמה שהבנתי, דווקא המצרים סרבו לקבל את הבקשה וגרשו את הערבי ומשפחתו.

 

אגב, חבית הזפת שסימנה את פינת הגבול השגויה, נשארה בשטח עד שבנו את ק.2.

ואני, בכל התצפיות שערכתי מפעם לפעם בכל מיני טיולים, מעל גבעת השולחן שזה המקום הכי טוב לצפות ממנו על צפון הרצועה, הייתי רואה את החבית, נזכר בענין והיה לי עוד סיפור מעניין לספר למטיילים.

עדכון אחרון: