מהרהוריו של סנדלר / יהודה לוין

 

מהרהוריו של סנדלר

יהודה לוין - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הגיע הזמן להתוודות. נכון, לא אני המצאתי את ההמצאה, אבל הייתי שותף להפצתה בקיבוץ. אספר לכם על כך ראשון ראשון, שני שני, שלישי שלישי ואחרון אחרון.

איור מאת יעקב גוטרמן

ראשון

 

התלבטותי הראשונה כשהגעתי לכרמיה הייתה רעיונית. לא אין כוונתי ל"פרשת סנה" שמסביבה התרחשה אצלנו מלחמת עולם. לו עליתי מ"ארץ הכסף" מספר שנים לפני כן, הייתי מצטרף בשמחה לאחד מהצדדים הניצים כי אין דבר טוב יותר מלהשתתף בקרב הגון בעיקר אם מדובר על עניינים עקרוניים. אבל לצערי הרב הגעתי באיחור לחגיגה. לא לפרשה ההיא כוונתי אלא להתלבטות סביב נושא חשוב יותר, בעניין שעליו הקיבוץ עומד. עם הגעתנו לקיבוץ הסביר לנו המדריך ש"הכבוד הגדול ביותר זה לעבוד כפקק", כלומר לא להיות עובד מקצועי השייך לגילדה של ענף מסויים שכן הדבר פוגע בלכידות החברתית ומקשה על תיפקודו של סדרן העבודה.

 

סלחו לי אבל, אינני מסכים להרבה אמירות כנף המתעופפות ברוח כציפורים שנפגעו כנפיהן ואיבדו קשר עם בנות להקתן. אולם כיוון שאני אדם נוח להשתכנע קיבלתי את ההסבר והתחלתי לטעום מכל הפירות, הירקות והדגנים שהקיבוץ גידל. איני בוש לספר שעל אף הסתייגותי, הדבר החל למצוא חן בעיני. מראה השדות בשעות השחר כשהשמש טרם הספיקה להקרין את קרינתה החורכת היה מדהים. איסוף של פלפלים בגן הירק המתחלף עם קטיף גויאבות במטע ועם בציר הענבים בכרם כל כמה ימים. אפשר להכיר עבודות שונות, לטעום את הטעם המתוק של פירות העונה, ליהנות מן הניחוח שלהן ובעיקר להכיר ולבוא במגע עם חברים בעלי דעות מגוונות, לא תמיד מגובשות אבל מעניינות. הקשר עם האנשים עמם יכולתי לדבר ולשוחח על דברים שברומו של קיבוץ בהפסקות העבודה שלעתים התארכו מעבר לכל זמן סביר היה הערך הנוסף של היותי "פקק". ברם לא על כך רציתי לדבר.

 

שני

 

כעבור זמן מה זימנה אותי ועדת העבודה כדי לבשר לי שמעתה הזקן השכיר שעבד בסנדלריה ואנוכי מהווים ענף לכל עניין ועניין. מה פתאום? אמרתי לאיש החלומות שהיה אז המדריך שלנו. "מדוע מורידים אותי בסולם היוקרה הקיבוצי ומונעים ממני להיות 'פקק' מכובד?" והוספתי: "אתה בעצמך הסברת לנו שחבר קיבוץ נאמן הוא זה ששואף להיות 'פקק'. אינני טוען שסנדלרות היא עבודה בזויה שכן כל מלאכה מכבדת את בעליה, אלא שזו פגיעה חמורה באחד מן העקרונות היסודיים שלנו". אבל איש כתונת הפסים בשלו: "נכון שיש לשאוף ל"פקקות" אלא, כפי שנאמר, הקיבוץ לא עומד על עיקרון אחד בלבד. גם עקרון העבודה השכירה הוא חשוב. נראה לך מוסרי שנכבוש את העבודה כשבינינו לבין קרקע הלאום מפרידים נעליים אותן תפר סנדלר שכיר? אינך סבור שאנו הופכים על ידי כך לבורגנים המנצלים את הפועל המסכן? דע לך שבעניין זה תמלא תפקיד חיוני בחיי הקיבוץ. תלמד את המלאכה ואז נעמוד על בסיס איתן ולא ננצל אחרים. הרי שמעת בוודאי שמנהיגנו אמר 'בראש וראשונה רגליים'". מול נימוקים כבדי משקל מסוג זה לא יכולתי להישאר אדיש וכך הפכתי מחקלאי לבעל מלאכה.

 

שלישי

 

קראו לו יוחנן "הסנדלר" לא על שם החכם ההוא שדן בחליצה, ולא כי זה היה שם משפחתו אלא משום שזו הייתה מלאכתו בקיבוץ. הוא עלה מרומניה והיה מספר לי על סבלי היהודים שם ועל אנשים בורים שקרא להם "קרפטים" שהיו משתתפים בהתקפות על בני הקהילה. האיש היה גאה מאוד במקצועו. בין היתר טען שנפוליאון נחל מפלות במלחמותיו כי באמת אין "הצבא צועד על קיבתו" אלא על נעליו ושאלוהים השפיל את עם ישראל כשציווה על משה ועל יהושע להסיר את נעליהם. אבל כשניסיתי להבין מהי עמדתו הפוליטית, אמר שהוא נאמן לפתגם הספרדי האומר "סנדלר תעסוק רק בנעליך" משמע על תיכנס לענייניהם של אחרים וראיתי שהדבר הוא נר לרגליו.

 

על אף התנגדותו לעסוק בענייניהם של אחרים הוא ניתח מקצועית את הפסיכולוגיה של החברים. הוא ידע על אנשים קלי רגלים שתמיד אצה להם הדרך, על כאלה שדחקו את רגליהם של פלוני או של פלמוני ולהבדיל, על כאלה שהעמידו אחרים על רגליהם. אט אט למדתי את המקצוע, כפי שנאמר, מחוט ועד שרוך נעל. יוחנן לימד אותי על האנטומיה של הרגל ועל סוגי המנעלים: מגפיים, קרסוליות, סנדלי אצבע וסנדלים תנ"כיות. אבל בינינו, היה זה די מיותר, שכן באותה תקופה נרכשו נעלי עבודה וסנדלים במרוכז ותפקידינו היה לתקנם בלבד.

 

שלישי

 

השינוי חל בשנות השישים של המאה, בה יצאו לדרך מדינת ישראל וסין הקומוניסטית. אז הגיעו אלינו מתנדבים ומתנדבות קלי רגליים אשר קיבקבו בזמן הליכתם. כאשר הם התקלחו במקלחת המשותפת הם לא מעדו כמונו על הרצפה הלחה. אינני יודע מה אתם חושבים אבל לדעתי נזרעו אז יסודות ההפרטה בקיבוץ. גם חברינו רצו קבקבי עץ בנוסף לנעלי העבודה סטנדרטיות שניקנו במשביר המרכזי. הם פנו לבן יוכבד, רכז הסנדרלייה, וזה סרב כי התקציב שעמד לרשותו היה מצומצם. ואז נודע לו מנגר הקיבוץ שבנגרייה נמצאות שאריות עץ ושהוא מוכן להעביר אותן לסנדלרייה כדי להפכן לקבקבים. הוא היה מוכן להקציע אותן כדי שלא יימצאו בהן שבבים העלולים לפגוע ברגלי החברים. והוא גם ידע שמרכזת ענף ההלבשה הייתה מעוניינת לקבל קבקבים פנה אליה בבקשה לקבל רצועות בד אברזין שנמצאו במחסנה. וכך זה היה, חיברנו את הרצועות אל העצים ויצרנו קבקבים. אבל אלה לא הספיקו לכלל החברים ולכן הוצבו במקלחת המשותפת לשימוש הכלל, הרי לא כולם באים בעת ובעונה אחת.

 

את התוצרת הצגנו בגאווה בחג השבועות.

 

אחרון

 

לאחר כמה חודשים קראתי בלוח המודעות שהוזמנתי לישיבת מזכירות. סדר היום היה "ענייני בריאות הקולקטיב". לא ידעתי למה לצפות. באותה תקופה חיפשו אחראי לתברואה בקיבוץ. אולי רוצים, לאחר שסוף סוף למדתי את מקצוע הסנדלרות, להעביר אותי לענף אחר? חששותי גברו כשראיתי שהוזמנו גם חברי ועדת הבריאות. ארשת פניהם של הנוכחים הייתה רצינית. המזכיר כיחכח בגרענו ואמר שהאורח שהוזמן "יאחר במקצת". האיש הגיע כשבידיו תיק עור חום ישן והחל להוציא ממנו כל מיני דפים. "דוקטור בן מימון" הציג אותו המזכיר, "הוא האחראי בקופת החולים למניעת מחלות עור בציבור", הוסיף. האיש נראה מוטרד משהו ופתח את פיו: "אולי ידוע לכם שיש התפשטות של מחלות עור פטרייתיות. הפטריות מועברות על ידי שימוש במנעלים משותפים". האיש שלף נייר מן הערמה שסידר על השולחן התבונן בו ואמר: "לפי הדיווח שקיבלתי מהמפקח על סניטציה במקלחות ציבוריות, קיבוצכם הוא מן המובילים בשימוש בקבקבי עץ שעוברים מרגל לרגל. לא מן הנמנע שאתם אחראים להתפשטותה המהירה של המחלה. אבקשכם לנקוט בצעדים חריפים כדי שתופעה זו תיפסק". הדוקטור השיב את הניירות לתיק: "סלחו לי אבל אני ממהר". סגר את תיקו ולקח את רגליו. לא היה דיון, המזכירות החליטה לזרוק את פרי יצירתנו לפח. וכך חזרנו להתקלח יחפים עד הגעת זמנים טובים יותר והמקלחות המשותפות נסגרו, נחתמו ובבתינו הותקנו מקלחות.

 

צחוק הגורל: מבנה המקלחת הישנה הפך למחסן החדש של הסנדלריה. אולי נותרו שם אי אילו פטריות שבחשכת הלילה התגנבו לנעלים החדשות שנרכשו?

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: