חפירה אל מעמקי העבר / יהודה לוין

 

חפירה אל מעמקי העבר

יהודה לוין - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

המדחס היה גדול. גדול יותר אפילו מזה שבעזרתו חצבו את תעלת בלאומליך.

איור מאת יעקב גוטרמן

על אף שלמפעילו לא הייתה כתונת משוגעים ודמותו אפורת השער לא הייתה דומה לזו של בומבה צור, עיניו הראו את אותה נחישות.

 

הוא כרה תעלה ב"בית הערבי" שלנו הבנוי לבנים מכורכר, ששימש בעבר חדר אוכל, סידור עבודה ומחסן לאספקת מצרכים לחברי הקיבוץ. עתה עבדו על שיפוצו כדי שיישמש בית ל"יד לבנים" ולמשרדי הקיבוץ.

 

כמו בסרט ההוא הרעש המטריד של המכונה הטריף את מוחי. חשבתי לבקש מהמפעיל לעבוד בצד השני של המבנה כדי שלא יפריע לי בעבודתי במשרד שנמצא במבנה שממול. אולם כשקמתי וניסיתי להתקדם אליו חשתי שאין הליכתי כתמול שלשום. הרמתי את רגלי וכשרציתי להשלים את הצעד נפערה האדמה וחששתי ליפול. לאחר כמה נסיונות מצאתי שיטה: לא הסתכלתי על הרצפה ונשענתי על שולחן העבודה ועל הקירות עד שיצאתי מן המשרד. האוויר הצח שיפר את הרגשתי. התקרבתי אל המבנה והצצתי פנימה. איש לא היה שם אך המדחס לא הפסיק להרעיש!

 

מושלם! לא רק שקשה לי ללכת גם איני רואה את מבצע העבודה. או שמא אוזניי משמיעות את השאון המשגע מבלי שהוא באמת קיים?

 

נכנסתי למבנה ופתאום ראיתי בור באמצע החדר ממנו נגנבה לא מזמן הכספת של הקיבוץ. משם נשמע הקול. התקרבתי בזהירות. הפעם גם שמעתי וגם ראיתי. הפועל המשיך לחפור תעלה מתחת לרצפת המבנה. שוב בגדו בי רגליי והחלקתי לתוך המחילה. מולי עמד אולם תת קרקעי וסביב שולחנות היו ישובים כמה עשרות אנשים שצעקו בעת ובעונה אחת. קלטתי כמה ביטויים כגון "זה לא קיבוצי!", "זו פגיעה בעיקרון", "בכל הקיבוצים נוהגים אחרת!" וכו'.

 

"מה זה?" שאלתי.

 

הפועל הפסיק את עבודתו ובא לעזרתי: "זו שיחת הקיבוץ". כיוון שהרעש נעלם חזרתי לפסוע ביציבות. "ומי הם אלה?"

 

"באמת אינך יודע הסתכל היטב?"

 

אימצתי את עיני. באיש שבראש השולחן ראיתי אדם דומה, אך לא זהה, למישהו שאני מכיר. להוא היה שער אפור ולזה יש שער שחור. כמו כן ההוא הרכיב משקפיים. אז הבנתי זה היה יחזקאל... אך מה גרם לשינוי? סביב השולחן ישבו נשים וגברים צעירים, לחלקם רעמה שופעת, אחדים גידלו שער כבתקופת הביטלס. נערות, בגיל בו טרם נזקקו לאיפור או לצבע שער, סרגו סוודרים ארוכי שרוולים. היו אנשים ששוחחו ביניהם בלחש ואחרים שהרימו קול כשהיושב בראש השולחן מנסה להרגיע את התלהבותם. עיניי סרקו את הנוכחים ואת רובם התחלתי לזהות. התקשיתי לראות מי הצעיר הרזה שמדי פעם הצביע בעד ולפעמים נגד. אבל לידו זיהיתי את רעיתי דהיום והנחתי שהרזה הוא אנוכי.

 

הפועל המשיך להפעיל את המפלצת וראיתי שגם הוא נעשה צעיר יותר. ניסיתי לברוח מן המקום. משמאלו של האולם הבחנתי בפתח שהוביל למינהרה. תוך השענות על הקירות נסתי על נפשי עד שהגעתי למערה. מיד זיהיתי אותה. זה היה המקום ששימש אותנו כמטה וכמרפאה בזמן מלחמת ששת הימים. יצאתי והלכתי אל ביתי. לאחר כמה ימים שבתי אל המערה אך לא מצאתי בה את הפתח שדרכו נמלטתי. כעבור זמן מה הסתיימו העבודות והעזתי להגיע למבנה. אני נשבע שסיפרתי את האמת לאמיתה אך הוכחות וסימנים למה שראיתי לא מצאתי. מאז כשאני שומע מדחס אני סר הצידה ונס כל עוד נפשי בי. אין איש המאמין לדברי ואני מניח שהם [ואולי אנחנו] ממשיכים לדון באולם הניסתר בהתלהבות רבה בענייני דיומא. ואילו אני מדפדף עדיין באלבום התמונות הישנות כדי לזהות מי היו אלה שפגשתי באולם התת קרקעי.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: