מומו / יריב פלג

 

מומו

יריב פלג - [גבע]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הדרך התעקלה ימינה, ומשמאלה גלש הקיבוץ מטה-מטה. הוא האט את מהירות נסיעתו, מחפש את הירידה לשטח. המכוניות צפרו בעצבנות, אך הוא המשיך לנסוע באיטיות עד שקלט, הרבה אחרי המקום בו זכר שהייתה, את דרך העפר המובילה לבריכות הדגים.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא החנה את מכוניתו, יצא ממנה, פתח את רוכסן מכנסיו, והשתין.

 

היה חם. השתן לא נספג היטב באדמת העמק הקשה. הוא נעמד בזווית בה לא סיכן הנוזל את נעלי העור ואת שולי מכנסיו החדשים והרים את עיניו. הבתים החדשים של הקיבוץ נבנו במורד השדה, נוגעים ממש בשפת הכביש. מימין השחירה הדרך, זקיפי ברושים גבוהים מגוננים עליה מצידיה. עיניו היו עכשיו בגובה הכביש הראשי, שהמה ממכוניות. סכנת נפשות לחצות כאן, חשב כשרכס את מכנסיו.

 

מעבר לכביש, בתחילת העלייה לקיבוץ, חנה הפיאט הישן. הטרקטור הכתום היה רתום לעגלה עמוסה ארגזי אבוקדו ועל ידו עמד, בגופיית עבודה ומכנסיים קצרים, החבר עופר רענן, צווח ומנפנף בזרועותיו לכיוונם של שני נערים בני חמש-עשרה לערך. "דגנרטים שכמוכם! בדיוק כמו האבות שלכם! חבל שלא הכניסו לכם כמה יריות טובות כשהייתם קטנים". הנערים רצו במורד הכביש, אוספים פרי שנפל מאחד הארגזים והתפזר.

 

הוא התקרב אל החבורה. "שלום עופר", אמר בקול רם מדי. למרות גילו, היה גופו של רענן חזק ושזוף. הוא חבש את הברט הנצחי שלו, מתחתיו מבהיק על מצחו פס עור לבן ולח. רענן הביט בו, לוקח לעצמו רגע. "אתה", אמר לבסוף, "שנים שלא ראינו אותך. מה נזכרת בנו פתאום, באת להעריך את הקרקע"?

 

"באתי ללוויה של מומו. איך הולך האבוקדו?" הוא שנא את הפרי הירוק מאז שהיה בן 15 ואסף אותו בעצמו. האבוקדו נפל תמיד. ליכולת הנהיגה המעולה של רענן בטרקטור לא היה שום קשר לכך.

 

"חבל על הזמן!" טפח רענן על אחד הארגזים. "הכול לייצוא"!

 

"יפה", הוא שרק ועשה את עצמו מתרשם. "בטח הענף עושה הון".

 

"לא רע, לא רע. אתה יודע איך זה היום, מתפרנסים. חבל רק שהילדים דפקו פה עכשיו ארגז שלם. אם הייתי צעיר יותר, כבר היו עפות כאן כמה סטירות, כמו שאתה בטח זוכר", צעק בקול שכוון לאוזני הנערים.

 

גם כשהיית צעיר ידעת רק לצעוק.

 

הנערים העמיסו את ארגז הפרי שנפל על עגלת הטרקטור. "כמה עולה ארגז כזה? אולי אקנה כמה הביתה. אפשר"?

 

עופר רענן הביט בו שוב, בטש ברגליו, גירד בכובעו ולבסוף הישיר מבט לעיניו ונקב מחיר. הוא הוציא את ארנקו. השטרות והפרי החליפו ידיים. רענן קיפל את הכסף, הכניס אותו לכיס גופייתו, הביט בשעונו ואמר: "מומו, מה? אתה צודק. יאללה ילדים, את הפרי הזה כבר דפקתם, עלו לעגלה. רוצה טרמפ?", הזמין אותו רענן בתנועת יד נדיבה.

 

"לא, תודה. אני אעלה ברגל".

 

הטרקטור התרחק במעלה הדרך. מה אעשה עם האבוקדו הזה, חשב, הרי לא אסחב את הפרי המחורבן עד למעלה. הוא הניח את הארגז בתחנת האוטובוס הישנה שבמורד הכביש, והחל לעלות.

 

חמש-עשרה שנים לא ביקר כאן. אמו נפטרה מהמחלה כשהיה בן ארבע ואביו מת ממש לפני שהשתחרר מהצבא. הוא עזב את הקיבוץ שבוע אחרי השחרור. נסע לארצות הברית ועבד שם כפורץ מנעולים בערי שדה מסריחות כמו קליבלנד ודאלאס. אחר-כך הודו, דרום אמריקה. בסוף חזר למנעולים. לאט-לאט, דלת אחרי דלת, דולר ועוד דולר, והיום הוא בעל עסק החולש על כל החוף המזרחי. מעסיק את עצמו ושכמותו לפני חמש-עשרה שנים. אנשים מוכנים לשלם הרבה כסף כדי שתפתח להם איזו דלת זמנית. הרבה מאד כסף כדי לחזור למקום בו הם מרגישים בטוחים בבדידותם.

 

גם לקארן פתח את הדלת. היא הזמינה אותו להיכנס ובאה אתו לפני שנתיים עד חור התחת הזה. קארן, שגופה הכבד היה מלא בהתאמה לשלו, שאהבה אותו, לפחות עד שבאו הנה, שלא הבינה מה נפל עליו ולמה הוא חייב לנסוע דווקא היום, כשתכננו סוף-סוף לדבר על זה.

 

פיו ואפו התמלאו טעם חמוץ-מתוק. בכניסה לקיבוץ, על יד שער ברזל חדש, צהוב וכבד, עמד עץ הלימון שנטעו הוא ובני כיתתו בשנת בר-המצווה. למרגלות העץ היה קבוע עדיין השלט: "לקיבוץ, מכיתת חרוב". השער נפתח לאיטו, וכעבור כמה שניות הגיח טנדר חדש ויצא מהקיבוץ בנסיעה מהירה. הוא עבר את השער, ונכנס.

 

ההליכה הצמיאה אותו. על יד חדר האוכל, זכר, עומד הברז עם המים-הכי-קרים-בקיבוץ. על יד הברז היו שני נערי האבוקדו, אחד מהם שתה והשני ניקה את נעליו בצינור. הנער סיים לשתות והוא ניגש לברז ושתה בשקיקה מהמים הקפואים. כשסיים ניגב את פיו בגב ידו. שני הנערים הביטו בו.

"שלום", אמר וחייך.

"מי אתה?", שאל אחד מהם. "אתה לא מהקיבוץ".

"אני..." גמגם לרגע, "באתי ללוויה של מומו, הוא היה חבר שלי. הכרתם אותו"?

"זה הזקן הזה מהרפת, לא? מה, הוא מת"?

"כן", ענה. "הזקן מהרפת מת... בעצם, אני כן מהקיבוץ. נולדתי פה".

 

הילדים התרחקו.

 

רגליו זכרו לבדן את הדרך לבית הקברות. כשהגיע לשם כבר התקבצו מעט אנשים סביב הקבר הפתוח והוא הצטרף לקבוצה, חש את מגען הקר של העיניים הננעצות. על כתפו הונחה כף יד רכה ומוכרת. "חמוד, כמה יפה שבאת", אמרה רחל'ה שפירא, המטפלת של כיתתו, שהתאלמנה במלחמת ששת הימים. אחרי שמתה אמא שלו היו לה קצת עניינים עם אבא. כך לפחות דיברו על המדרכות. אבא הכחיש, מה שככל הנראה אישר את נכונות השמועה. על העניינים שהיו לה גם עם מומו ידעו עכשיו רק שניהם. אישה טובה שכמותך, כמה שאת הזדקנת.

 

"חברררים!", קראה שוש הקטנה, יושבת ראש ועדת אבלות, שהרוויחה את הכינוי בגלל גיסתה, שוש אחרת, שהייתה אישה גדולה מאד, "אנחנו רוצים להתחיל". מומו לא סבל את שוש. אמר שהיא מנכסת לעצמה מוות של אחרים כדי להצדיק את חייה. "תקנון לוויות היא כתבה, היית מאמין"?

 

שוש לחצה על טייפ ישן וצלילים מחרישי אוזניים של להיט היפ-הופ חדש פרצו מתוכו. "שיט! סליחה חברים, זה היה על רדיו". היא השתיקה את המכשיר, לחצה כמה לחיצות עצבניות, ולואי ארמסטרונג התחיל לשיר. איזה עולם, איום ונפלא.

 

את המיקרופון תפס מזכיר הקיבוץ מרדכי גונן. "מומו", צרימה קולנית, "מומו, אנו נפגשים כאן לאחרונה לעתים קרובות מדי. נפגשים ומספידים את מי שהיו מחלוצי, מבוני ומממקימי, מפורצי מכובשי, ממורי וממלמדי, מחורשי ומזורעי. מומו, אדמתנו מקבלת אותך עכשיו אל תוכה. דע לך, כי היא עושה זאת בהכרת תודה לפועלך העצום. חברים, מומו לא הקים לו משפחה מפני שלנגד עיניו עמד הקיבוץ כמשפחתו. לכן, אני רוצה להודות לתורנים שהגיעו למלא את החובה הלא פשוטה של כיסוי הבור, ומבקש ממי מהנוכחים לקרוא עליו קדיש". שקט השתרר למשמע בקשת המזכיר. עופר רענן כבש את עיניו בקרקע ובטש ברגליו.

 

הוא עשה צעד קדימה. "שלום חברים. מרדכי, אפשר את הסידור"?

 

גונן העביר לו דף מצולם והוא הקריא בפאתוס מוגזם את מילות התפילה שאין בהן נחמה. "יתדגל ויתקדש", מבוני וממקימי.

 

הוא כמעט סיים להקריא כשהתורנים התחילו במילוי הקבר. בתנועות מאומנות מילאו בני הקיבוץ סלים גדולים באדמה טרייה ושפכו אותה לבור הפתוח. תוך כמה דקות יושרה הקרקע והוא הבחין לפתע שהקבר החדש ממוקם ממש על יד קבר אביו. גם בחייהם היו השניים שכנים.

 

"תודה חברים", אמרה רות. "קפה ועוגיות במועדון לחבר". הקהל המועט התפזר והוא נשאר לבדו, מביט בשני הקברים. בית הקברות היה שקט ומוצל, והוא נזכר בשנים בהן עבד מומו במקום הזה. "כמה טוב בבית הקברות", נהג לומר, "אף אחד לא מבלבל את המוח". מומו לא קיבל את הצביעות הבסיסית, ההכרחית כל כך לחבר קיבוץ. ואולי לא רק לחברי קיבוץ, חשב על עצמו. אולי בכל העולם. הוא שלף קופסת נובלס מקומטת, הרגל מגונה יחידי ששמר מהמקום הזה, והצית אחת. אחרי כמה שאיפות הניח אותה על אדמת הקבר הטרי.

 

השכונה החדשה הוקמה ממש על יד בית הקברות. בתים צמודי קרקע טובלים בדשא ירוק. היא הייתה ריקה עכשיו, רק טרטור המזגנים עלה מהבתים. הוא הלך במדרכות הלא מוכרות, לא רוצה לחזור עדיין למכוניתו, לביתו, לאשתו. מאחד הבתים בקע שיר ג'אז ידוע. דיזי גילספי. מומו אהב מאד תקליטי ג'אז. בחדרו היו עשרות מהם. רגליו הובילו אותו לשם.

 

בכניסה לדירתו של מומו הצטנפה בפינה מוצלת הכלבה וודקה. היא הרימה את עיניה למראהו ופיהקה. את וודקה, בוקסרית גזעית בעלת ראש גדול בצבע חום בהיר, עיניים טובות ולשון רירית, אימץ מומו כשהייתה גורה. היא הייתה בימיה האחרונים.

 

הכלבה התבוננה בו והוציאה את לשונה. על ידה עמדו שני כלים ריקים. "מסכנה קטנה" גחן אליה, "בטח לא אכלת ושתית כבר יומיים". הוא לקח את אחד הכלים לברז שעמד בגינה. מים רותחים יצאו ממנו והוא נכווה באצבעו, "יופטפויומט". כעבור כמה שניות החלו לזרום מים קרירים, והוא מילא את הכלי והגיש אותו לפיה של הכלבה. בכניסה לחדר עמד שק אוכל. הוא מילא לכלבה את הכלי השני.

 

דלת הדירה הייתה פתוחה. לא נועלים כאן. ריח אקונומיקה מעורב באורז, עוף ושעועית עמד באוויר. הדירה עצמה הייתה מסודרת והוא נזכר שמומו סיפר שהקיבוץ מספק עוזרת אחת לשבועיים. על שולחן בפינה עמד מגש מחדר האוכל ועליו שרידי ארוחת צהריים. עצמות העוף שהיה מומו שומר בקנאות לכלבתו נערמו בקצהו. בכיור התייתמה כוס זכוכית ובה בוץ מקפה שחור.

 

הוא נכנס לסלון. על הקיר הייתה תלויה תמונת הוריו של מומו, עומדים בשדה בבגדי בד ארוכים וגסים. הם הישירו מבט למצלמה ואחזו בידיהם קלשונים. מאחוריהם התגבהה ערימת שחת, שבראשה עמד אדם נוסף. הוא אימץ את עיניו וזיהה את האיש, אחד ממייסדי הקיבוץ. הסלון הפשוט נשאר בדיוק כפי שזכר. טלוויזיה ישנה, פטיפון, ספה זוגית ועוד אחת בודדת, מרופטת מרוב שימוש. מדף התקליטים חלש על קיר שלם. הוא נזכר בישיבות הארוכות עם מומו. הוא על הספה הזוגית. מומו על הבודדת.

 

הוא הדליק לעצמו עוד סיגריה. גם את הראשונה שלו עישן כאן, באחת השיחות שלהם, כשסיפר למומו שבכוונתו לעזוב את הקיבוץ אחרי שישתחרר. מומו נשען לאחור. "אל תשכח", אמר, "אותו הנוף, אותו ההר". הוא מעולם לא הבין עד הסוף את הדברים, ולא שאל את מומו לפשרם. הם המשיכו לשוחח בקביעות, מארצות הברית, מהודו ומקולומביה. הוא סיפר למומו על עבודות, נסיעות, סמים וזונות. גם על קארן סיפר.

 

הסיגריה נגמרה. הוא קם, הביט במדף התקליטים ובחר לעצמו כמה מיילס דיוויסים, ג'ו קוקר אחד ולהיטי מקהלת הצבא האדום. כשהתקליטים בידיו העיף בחדר מבט אחרון ויצא. וודקה עמדה בחוץ, מכשכשת בזנבה הקצר. הוא ליטף את ראשה ופנה לכיוון הכביש הראשי. הכלבה הלכה איתו. "לא, לכי הביתה". היא נענעה בראשה והמשיכה ללכת אחריו, שומרת מרחק. כשהגיע לשפת הכביש הראשי עמדה הכלבה לידו. "בואי".

 

הם חצו יחד את הכביש והגיעו למכונית. על יד הגלגל הקדמי, באדמה ספוגת השתן, היה זרוק אבוקדו ממועך. הוא הרים את הפרי והשליך אותו בחוזקה מעבר לכביש. "עלי", פתח לכלבתו את דלת המכונית. היא טיפסה פנימה והוא אחריה. את הנסיעה בחזרה לעיר העבירו בשתיקה. הוא קיווה שקארן תאהב את הכלבה הזקנה.

 

קארן לא הייתה בדירה. הוא חימם לעצמו שניצל ואורז והניח לוודקה כלי עם מים. הכלבה הצטנפה על הרצפה הקרירה והוא אכל בשקט. כשקם לרגע להוציא בקבוק מים, ראה פתק שהוצמד לדלת המקרר במגנט שעליו תמונה זוגית מחויכת שלהם, שצולמה בחתונת חבר. "בייבי" נכתב שם, "אינני יכולה עוד".

 

הוא הניח את המים על השיש והלך לחדר השינה. הארון היה פתוח, בגדיה של קראן פזורים על המיטה. הוא נשכב בתנוחה עוברית בלי לחלוץ את נעליו, התכסה בשמיכת הפוך העבה, ונרדם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: