מלחמה / יעל משרדי

מלחמה

יעל משרדי - שדה נחמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בשעה שמונה ורבע נשמעה יללת סירנה בקיבוץ. שמונה ורבע 5 ליוני 1967. "מלחמה" אמרה כרמלה, שהייתה אחראית עלינו במטע התפוחים, "מלחמה- רוצו חזרה לקיבוץ וכנסו מהר למקלט".

איור מאת יעקב גוטרמן

המלה מלחמה ליוותה אותנו תמיד, זו הייתה מלה מפחידה. על המלחמה  שמענו מהמבוגרים. לעתים נאמרה המלה בהרמת גבות, הרכנת ראש ועצב.  ולוותה במלים "נשלח", "לא חזר", "נספה". וניסו לרכך לנו מציאות נוראה, שארעה באירופה הרחוקה.

 

לעתים היה למלה - ריח של גבורה, ובה דיברו אחרת במילים אחרות- "אנחנו"- ולא "הם", "ניצחנו", "כבשנו", "ירינו", "לחמנו"- אווירה של גאווה.

 

המלחמה עמדה תמיד ברקע של יישובנו הקטן ששכן בגבול בין  סוריה ללבנון. לבנון לא הפחידה כלל. היא תהיה המדינה השנייה שתעשה איתנו שלום, כך אמרו, ואפילו פעם ביום שלג, צעדנו 4 צעדים מעבר לגבול, והתגאינו שהיינו בחוץ לארץ. סוריה הייתה קצת מאיימת, משם נשלחו פגזים מידי פעם. לא ממש פחדנו, היריות היו הרפתקה, ולא נראו מזיקות באמת.

 

כשהיינו קטנים חווינו מלחמה, שקראו לה מבצע - מבצע סיני 1956. זכרתי שלא נתנו לנו ללכת הביתה, האפלנו את כל החלונות בגן, ישנו עם נעליים, ושני הורים ישנו איתנו בלילות, למקרה ש... לא ידעתי ש"מה"?  אבל כנראה שחשבו על סוף העולם, בלי חשמל, אוכל וטלפונים. אבא שלי מא"ז הקיבוץ, קיבל שובך יונים ויום יום עזרתי לו לשלוח יונה שלרגלה חיברנו פתק, מהבית שלנו, למקום מסתורי שנקרא "גוש" והוא-הגוש הודיע לנו, לא זוכרת איך, שהיונה אכן הגיעה, כשלא יהיה קשר, אמר אבי, תמיד ידעו מה קורה לנו.

 

ביוני 67 לא ידעתי בפני איזה מלחמה אנחנו עומדים, למרות שכבר כמה שבועות חיכינו למשהו שיקרה. התקופה שלימים תקרא "תקופת ההמתנה", תפסה אותנו בהכנות לטיול השנתי, של סוף כתה ט'. היינו אמורים לנסוע לאזור הנגב, התרמילים כבר היו ארוזים, ארגזים על ארגזים של אוכל וציוד כבר הועמסו על המשאית, כשבערב נכנס מושיקו המא"ז, עם ארשת של יודע סוד על פניו, כינס אותנו ואמר, "הטיול בוטל... לא יכול למסור לכם פרטים, יש לי מידע סודי". והוסיף כמה מילים שהבהירו שאסור לנו לשאול שאלות ובוודאי לא לערער על ההחלטה, שניתנה כנראה מהרמטכ"ל בעצמו . הבנו מרמזים, וחצאי מילים, שלמושיקו יש קשרים שם למעלה.

 

למחרת לא הלכנו לבית הספר, אלא גויסנו למקומות עבודה, למלא את חסרונם של הגברים, שאחד אחד גויסו בלילה. בבקרים עבדנו בחקלאות, כשהבנים,  שכמובן ידעו לנהוג בטרקטור, למרות שרישיון לא היה להם, קיבלו תפקידים אחראיים כמו העברת קווי השקייה בעזרת טרקטורים ואנחנו הבנות עבדנו במטעים. בערבים כונסנו לעבודות בטחון חשאיות. זקני הישוב, ראו לנגד עיניהם מלחמות אחרות שעברו והעתיקו את המודל. עזרנו למלא את מחסני החירום בקמח, סוכר ומצרכים אחרים. הנפלא בהם היה שוקולד, שלמזל כולם לעולם לא נצרכו בו לימות מצור, כי לו היו מחפשים אותו היו מגלים שבערבים חיסלנו אותו בשיטתיות. התאמנו על ריצה בתעלות קשר, ריצה ברגלים מכופפות, כשמלמעלה עומד מישהו עם מקל- ומרביץ על כל ראש שהציץ מעל התעלה... תפקידינו אמורים היו... להעביר אוכל מהמטבח למקלטים הנצורים, פתקים בין מקלט למקלט ומהמקלטים למפקדת הישוב. המפקדה שכנה באחד המקלטים והייתה מצוידת בטלפונים צבאיים... אלו בעלי הידית אותה היה צריך לסובב, כשחיברו אותה ל"גוש". שוב "גוש" אותה מילה מסתורית, שאז גיליתי שהוא גוף על ששולח הוראות התנהגות בימות חירום...

 

ואז בבוקר נשמעה הסירנה רצנו מהמטע ישר למקלט שיועד לנו, לנו בני הנעורים, ולכמה חברים מבוגרים, להם היינו אמורים לעזור, וחיכינו לקבל פקודות מבצע- היתה אוירה של הרפתקה אצלנו הנערים ואילו הזקנים התכרבלו בפינה ושתקו. קולות הפגזים התקרבו והתעצמו- מזמן ידענו להבחין בין שלנו ובין שלהם... אבל מעולם לא שמענו כמות כזו של פגזים. כל רגע שלחנו מישהו להציץ מפתח המקלט לראות מה קורה, מתי כבר יקרה משהו, מתי נוכל לבצע את המשימות אליהם התכוננו, מיד נשלחנו חזרה פנימה בצעקות, פגז אחד, שנפל ממש על המקלט, הבהיר לנו, שזה אמיתי ושבהחלט כדאי להישאר בפנים. התחלנו להשתעמם, לשחק משחקים מטופשים לרוץ הלוך וחזור במקלט הקטן, הקטן מאד. כל שעה עגולה חיכינו לחדשות, מלאי גאווה שמענו על כל המקומות ששחררנו, ערים כמו שכם חברון ועזה ועל הצבא שמתקדם קדימה בלי לעצור. אמנם הפגזים אצלנו המשיכו ליפול, אבל כבר הרגשנו מנצחים. לאחר 6 ימים שנראו כנצח - השתרר שקט.

 

הגולן שוחרר, הסורים כבר לא הביטו בנו במשקפת מהרי הגולן, לרגע שוב נראתה המלחמה כהרפתקה... עד שהגיעו שמות הנופלים, הכרנו כמה מהם- והידיעה שזה אינו משחק החלה לחלחל בנו.

 

כמו כולם היינו באופוריה, רצינו לראות את חלקת הארץ החדשה שלנו- כמובן רצינו לראות את הגולן והחרמון שבצלם גדלנו... להגיע לא היה ניתן- חיילים חסמו את הכביש, אבל בשבת, כשבועיים לאחר תום המלחמה - נפלה החלטה. ישי, רתם עגלה לטרקטור, העמיס עליה את כולנו, ודרך השדות  התחלנו לטפס לכיוון תל עזזיאת. הדרך לא נראתה ארוכה, וגם לא מסוכנת, ואף חיל לא נראה בשטח - חצינו שדה (שלימים הסתבר שהיה שדה מוקשים), טיפסנו על ההר-  והגענו למעלה לתל עזזיאת.

 

את הבית שלנו ראינו מיד - ממש בשיפולי התל... הרגשנו כמה קטנים וחשופים היינו, התחלנו לסייר בין השוחות והתעלות... ולפתע צעקה, גוויה, ועוד גוויה חללים סורים, שכבו שם, עברו כאמור שבועיים והמראה היה מזעזע, התחלנו לרוץ למטה לכיוון הטרקטור- ואז הבנו מהי מלחמה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: