המסיבה / יעל משרדי

המסיבה

יעל משרדי - שדה נחמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כמו תמיד בשעות אחר הצהריים, הסתובבנו רכובות על האופניים ברחבי הקיבוץ, לבדוק מה קורה, לתפוס פיסת רכילות, ולדון בבעיות כבדות המשקל: מי תחליף את המורה יונה ששברה את הרגל והאם זהבה בהריון.

איור מאת יעקב גוטרמן

עברנו ליד רחבת חדר האוכל, אולי מחלקים איזה פרי? הצצנו האם הבנים התחילו כבר לשחק כדורגל?... רכבנו על הכביש הראשי, וכמו תמיד בדיוק בחמש אחרי הצהריים, הגיע האוטובוס. העפנו מבט לראות מי מגיע מהעיר הגדולה. תמיד אותם אנשים הגיעו, חייל, עובד חוץ או שניים והורה עם ילדו שבוודאי היו אצל הרופא בטבריה.

 

"תסתכלו לכיוון האוטובוס" מודיעה אילנה, 6 זוגות עיניים הופנו לאוטובוס. מהאוטובוס ירדה קבוצה של כעשרים צעירים, במראה חדש, כזה שמעולם לא ראינו: בנות לבושות בגופיות, ובמכנסים שאינם קצרים או ארוכים, אלא מגיעים עד הברך. חלקן בחצאיות מתנפנפות, אנחנו לבשנו חצאית רק ביום שישי. הבנים גם הם במכנסי שלושת רבעי וחולצות טריקו עם הדפסים בשפה האנגלית. מי הם? מה הם? תהינו בקול. רכבנו מהר לכיוון האוטובוס, לפני שהגענו ראינו את החבורה צועדת בעקבות שלמה, לכיוון הצריפים הירוקים. באמת, ציינתי לעצמי, מישהו צבע את הצריפים והכניס לשם ריהוט בשבוע שעבר. לא היה לנו נעים להמשיך לרדוף אחרי החבורה, התפזרנו והלכנו לבתי ההורים. כשנפגשנו לפני ארוחת הערב על הספסל הקבוע שלנו, כבר ידענו, שהקיבוץ פותח אולפן לעברית והצעירים שהגיעו הם אולפני סטים. "אולפניסטים" גלגלנו על לשוננו מילה חדשה וקסומה.

 

בארוחת הערב ישבנו בשולחן הקבוע שלנו ליד החלון, זה הצופה על כל הנכנסים. לעולם לא ישבנו עם ההורים, תמיד ששתינו ביחד, בשולחן המיועד לשמונה, לעתים הצטרפו בן או שניים מהכיתה, או בנות מכתה אחרת. על השולחן היה התפריט הרגיל של ארוחת הערב: לחם, מרגרינה, ריבה, ירקות. עגלת המתכת עברה עם התורנית בין השורות וחילקה את "המנה", באותו ערב זה היה נקניק. האולפניסטים שהגיעו, דיברו באנגלית בקול שקט והתיישבו בכמה שולחנות קרובים לכניסה, עדיין לא ידעו שאלו השולחנות של הוותיקים. חיפשתי סיבה לקום, מייחם התה עמד בקצה השני של חדר האוכל, לקחתי את הקומקום ועברתי ליד שולחן האולפניסטים. החשבתי את עצמי כדוברת אנגלית, למרות שהאנגלית שלי הייתה בסיסית ביותר, בחרתי את השולחן בו נראו בחורים חמודים, "הי" אמרתי להם באומץ רב. "הי" ענתה מקהלה, הי וחיוך, זה כל מה שנדרש כדי לדווח לחברות שלי, שהם חמודים, וזה כל מה שנדרש כדי שנחשב כידידים, ונזמין אותם אחרי ארוחת הערב, לשבת תחת העץ הגדול על דשא חדר האוכל, בני הכתה הזמינו גם הם, בתרגיל זה או אחר, את בנות האולפן לשבת איתנו. השיחה לא קלחה, בהחלט לא, האנגלית שלנו הייתה בסיסית ביותר, אבל מי צריך מילים כשצעירים נפגשים זה עם זה. החלפנו מילים וחיוכים, ומיד נוצרה חברות. עברו ימים ושבועות, קבוצת האולפניסטים הפיחה חיים בקיבוץ, הייתה התרגשות לחזור מבית הספר, היה על מה לדבר, נפגשנו כל יום. למדנו דברים חדשים, על חיים אחרים, על מקום אחר שהוא לא קיבוץ ולא ישראל, מקום גדול, פתוח וחופשי, עולם בו הכל שונה, אחר, עולם מרתק, ורצינו, כל כך רצינו ללמוד הכל.

 

האחד בינואר התקרב, סיפרו לנו שנהוג לחגוג, שמענו את המילה סילבסטר, ונשלחתי להורים לברר מה משמעותה. הבנו שאצל החברים החדשים שלנו מחו"ל בחגיגה לא יושבים בשורות בחדר האוכל, שומעים זמרת מקהלה והקראות ורוקדים אחרי הארוחה. ידענו כבר שריקודים במסיבה אינם הורה במעגל, קפיצות והרמת רגליים, ויש גם ריקודים סלוניים: טויסט, צ'רלסטון, וכמובן סלואו. בערבי שישי קודמים כבר רקדנו בחדר קטן, צפוף וחשוך, לצלילי להקות, שאת שמן שמענו רק לאחרונה, ביטלס ואחרים. לחדר הם קראו דיסקוטק, גלגלנו על לשוננו עוד מילה חדשה ששמחנו לאמץ.

 

נותר שבוע לראש השנה, יואב הציע להכשיר את המקלט שליד המגורים שלנו לדיסקוטק. הרעיון סחף את כולנו. במרץ ניגשנו למלאכה אחרי הלימודים וגם קצת במקומם, ניקינו את המקלט, צבענו אותו בצבעים עזים ובוהקים, אותם "מצאנו" במחסן של הצבעים. איתן, שעבד אחרי הצהריים בחשמלייה חיבר מנורות, אותן סחב ממחסן החשמליה, צבענו אותן באדום, הורדנו לשם את הפטפון אותו קיבלה הכתה כמתנה לאיזה חג, ליקטנו תקליטים מכל מקום: ביטלס, אלביס, הפלטרס... הבאנו כיבוד: עוגיות, בייגלה... כמה אמהות הסכימו לאפות עוגה, גם מיץ תפוזים של פז היה, על אלכוהול אף אחד לא חשב, לא עלה על דעתנו שצריך אלכוהול כדי לשמוח... אסרנו על הילדים "הקטנים" מכתה ח', להתקרב למקום וסיפרנו לחברים בבית הספר על המסיבה וחלקם הבטיחו להגיע. לא תארנו לעצמנו איזה הד עשתה המסיבה בגליל.

 

היום הגיע... מיד אחרי ארוחת הערב התלבשנו במיטב בגדינו, ג'ינס וחולצת כותנה מכופתרת, ירדנו למקלט, סידרנו הכל, הדלקנו את הנורות האדומות, הפעלנו את הפטיפון, התאמנו בריקודים. בתשע הגיעו האולפניסטים, הם לבשו ג'ינס וחולצות טריקו קרועות למחצה, ומיד רשמנו לעצמנו קוד לבוש אחר למסיבות הבאות. הם הביאו איתם ארגז בירה, וגם שניים שלושה בקבוקי יין, והצטרפו מיד לריקודים. מיד אחריהם הגיעה קבוצת בנות מהקיבוץ השכן רכובות על אופניים, וחבורת בנים מקיבוץ שלישי, שהגיעו בעגלה עם טרקטור, ופתאום הגיעו גם ילדים גדולים, מכתה י"א ואפילו י"ב, שניים על טרקטור, כמה על מקצרת דשא ועוד בנות שהגיעו במשאית עם אבא שנראה מופתע ולא הבין מה קורה... גם אוטובוס הגיע... אוטובוס של אגד, ממנו ירדה חבורה, נערים ממש מבוגרים. הכרנו אותם, למרות שלא למדו איתנו בבית הספר. איך הגיעו? מי הנהג? לא ידענו, גם לא היה לנו זמן לשאול, לימים הסתבר שאחד הנערים "סחב", גנב, בלשון היום, אוטובוס שעמד בחניה בקיבוץ, העמיס את החבורה ונסע 20-30 ק"מ ... בילו במסיבה וחזרו. בבוקר עמד האוטובוס במקומו בחניה ולנהג האוטובוס לא נודע המעשה, אלא אחרי שנים.

 

כל מי שהגיע הצטרף מיד לריקודים. לא היה מספיק מקום במקלט, רקדנו על הדשא, גם בחדרים, המוזיקה כבר לא הייתה חשובה, במילא אי אפשר היה לשמוע אותה, כל אחד שר שיר אחר, במקצב אחר, גוש גדול של נערים התנועע, צחק ושמח, אי אפשר היה להבדיל מי קיבוצניק, ומי מהאולפן, מי מהקיבוץ שלנו ומי מקיבוץ שכן, מי בכתה ט' ומי בי"ב.

 

לקראת חצות נשמעה קריאה: 8,9,10... השירה השתתקה, לא כל כך הבנו מה עומד לקרות 7, 6, 5... כולם נעמדו מחכים שיקרה משהו 4, 3, 2 ו"אחד" נשמעה הצעקה. האור כבה, כל אחד תפס את מי שעמד לידו והתחילה התנשקות המונית, בנים ובנות, ערבוביה גדולה, אי אפשר היה להפריד... אי אפשר היה להפסיק. לידי עמד בחור גבוה שנשק אותי בתחילה על הלחי אחר כך ממש על הפה, הייתי המומה ומאושרת כאחת, אחר כך המשכנו לרקוד עד אור הבוקר, אבל זה כבר לא היה חשוב .למחרת נודע לי שזה שנשק אותי, היה סטיב אותו בחור שפגשתי, ביום שהגיעו לקיבוץ.

 

זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי - הייתי בת 15.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: