בשבת / יעל משרדי

 

בשבת

יעל משרדי - שדה נחמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בשבת, הדרך הביתה נראתה קצרה יותר. הצטרכנו לעבור רק כמה בתים, רצנו כקבוצה ובכל בית פרש אחד מהילדים - לביתו.

איור מאת יעקב גוטרמן

בדיוק בשעה 4 נעמדנו בשורה, לבושים בבגדי הערב החגיגיים והאחידים, מכנסיים קצרים עם גומי, חולצה משובצת, וכמובן יחפים. כל אחד קיבל מהמטפלת פחית קטנה, בעברה הכילה הפחית, שימורים של אפונה, תירס ואולי מלפפונים חמוצים. בחלקה העליון נוקבו שני חורים ולה חיבר יעקב'לה המסגר חוט ברזל, אותו הקפיד ללפף טוב טוב שלא נפצע.

 

המטפלת, מקפידה על שוויון, הניחה בכל קופסה, בדיוק את אותם הדברים, שתי פרוסות לחם, עגבנייה, פרי, באותה שבת זה היה תפוח, ואוצר... ביצה - ביצה לא מבושלת. תכולתה של הקופסה הייתה אמורה להיות הבסיס לארוחת הערב בשבת, הארוחה היחידה שנאכלה עם ההורים בחיק המשפחה.

 

רצתי הביתה בשמחה, כדי להביא את הדברים לאימא שלי - הדרך מהגן לבית הורי, הבית החדש הייתה קצרה. הבית החדש, היה הראשון בשורת בתים, צריפים למען האמת, כולם דומים. הבית נראה בעיני כארמון. עברנו אליו מבית בן 4 חדרים בגודל 3 על 4, מחוברים במסדרון, ושירותים בחצר. עכשיו היה לנו בית, שכולו שלנו עם חדר גדול, חדר קטן, כיור ו.. מקלחת ושירותים, מותרות של ממש...

 

לבסוף נשארתי רק אני, הייתי ממש קרובה. רצתי ונפלתי, הקופסה נפלה, הביצה התגלגלה, וכדרכן של ביצים - נשברה. התחלתי לבכות לא אכפת היה לי מהפצע על הברך - ולא מהעגבנייה שמיצה ניגר על האדמה, רק מהביצה... כל כך אהבתי את החביתה שאימא שלי הייתה מכינה...

 

אספתי את השרידים חזרה לקופסת הפח... והלכתי הביתה לאט, כעת רק קיוויתי שהדרך תהיה ארוכה יותר.

 

אבל אימא שלי, כלל לא התרגשה, בוודאי שלא מהביצה השבורה, היא הייתה עסוקה, כדרכה בשבתות בבישול מטעמים, שכמותם לא נראו על שולחן חדר האוכל. ישבה על שרפרף קטן במסדרון בעודה מערבבת את התבשיל בסיר הקטן שעמד על הפתילייה שבשירותים. בסיר התבשלה צפור מים, ברכיה, ואולי זו הייתה אגמיה, שאבא שלי צד באותו בוקר בבריכת הדגים. לתבשיל יתלוו בצקניות, בדיוק כמו אלו שנאכלו שם במולדת הישנה, ומרק עוף, שאחד ממרכיביו בוודאי היה אחד מעופות המים. אין ארוחה בלי מרק, אמרה אימא שלי. גם תרד היה, כנראה תרד בר, שאותו אסף אבי בשדות, “הערבים אומרים שזה מאד טעים". מהערבים שגרו בסביבה למד אבא שלי המון, על הטבע ועל החי ועל הצומח, רק 6-7 שנים עברו מאז עזבו הערבים את האזור, ועדיין הזכיר אותם פעמים רבות. נדמה לי שהמרק והתרד הוכנו כבר בבוקר... כי הייתה בבית רק פתיליה אחת, ואולי רק סיר אחד, לא זוכרת בדיוק.

 

ריחות העוף המתבשל השכיחו ממני את הביצה השבורה.

 

אימא שלי ערכה את השולחן -ממש כמו באירופה, מפה, מפיות... לא חשוב שהצלחות היו פלסטיק, והכוסות מפלסטיק גם כן, התנהגנו אליהם ככלי חרסינה יקרים. וסדר צריך להיות, הסכין מימין, המזלג משמאל, כף וכפית למעלה. את הסכו"ם קיבלו כנראה לחתונה ועליו שמרו מכל משמר.

 

בשש התיישבנו לאכול - הייתה בדיוק שעה, עד שנצטרך לחזור לבית הילדים. בשעה השבועית הזו ניסתה אימא שלי ללמד אותנו את כל נימוסי השולחן, "כדי שלא תתביישו כשתוזמנו לסעודה בביתה של מלכת אנגליה", לא יודעת למה מלכת אנגליה, אולי בגלל שזיכרונות המנדט היו טריים, ואולי בגלל שבמולדתה צ'כיה, לא הייתה מונרכיה, מילה, שיחד עם מילים לועזיות רבות למדתי בארוחות הערב.

 

קיבלנו תזכורת שלא להניח מרפקים על השולחן... ולאכול בפה סגור.

 

המרק נאכל בנחת - "בלי קולות בבקשה". הצלחות נאספו, כל אחד קיבל צלחת נקייה וצלוחית סלט, "רק בקיבוץ", אמרה אימא שלי, "שמים סלט יחד עם בשר על אותה צלחת", ורק בקיבוץ שותים קפה בכוס ולא בספל, ורק בקיבוץ אין מפית מתחת לצלחת. על הצלחת הונח התרד, הבצקניות ונתח עסיסי של אותה ציפור מים שהתבשלה שעות. זה היה מעדן, את הטעם לא אשכח לעולם. הקפדנו טוב טוב שלא לבלוע את כדורי העופרת, שלעתים נשארו בבשר העוף.

 

את הארוחה ליוותה כמו תמיד שיחה, שאמורה הייתה להכניס אותנו לאווירה התרבותית. לא זוכרת על מה דיברנו באותה שבת, על ספרים, ספרות או אולי היסטוריה. אולי כמו בפעמים רבות ציטטה אימא שלי קטעים מהאיליאדה והאודיסאה, מהספורים של צ'כוב או אולי ממשלי לפונטין. הכל כמובן מהזיכרון.

 

נשארו רק עוד 10 דקות... ואז הביאה אימא שלי, הפתעה. עוגה מצופה כולה בריבת פטל, גם הפטל לוקט באהבה בבריכות הדגים, על ידי אבא שלי... ביצים וקמח לעוגה וסוכר לריבה, אין לי מושג מהיכן הגיעו, התקופה הייתה תקופת הצנע, ומצרכים כאלו בוודאי לא היו מצויים חופשי בקיבוץ. העוגה נאפתה כמובן בסיר פלא, והייתה גבוהה ורכה - טעם גן עדן.

 

הרגשתי כמו סינדרלה בנשף, סינדרלה שחיה בקסם ומחכה לצלצול של חצות ואכן, השעון צלצל 7, לא לא באמת היה שעון מצלצל - אבל השעה 7 שעמדה מאיימת מעל הארוחה החגיגית - הגיעה.

 

אסור היה לאחר, הכלים הונחו בזריזות בכיור - אימא שלי מיהרה להביא אותי לבית ילדים, אבא שלי לקח את אחותי... וכך נגמר היום.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: