עכברים / יעל משרדי

 

עכברים

יעל משרדי - שדה נחמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כמה פחדנו מעכברים. הפחד הגדול ביותר שלנו ילדי גן רימון מחזור 56 היו העכברים.

איור מאת יעקב גוטרמן
לא פחדנו מהתנים שייללו בלילה ממש ליד החלון ולא מהאריות והזאבים - הם היו רק באירופה ובאגדות. וגם לא מנחשי הצפע, עליהם דובר ולעולם לא ראינו אותם. ובוודאי לא ממפלצות ומכשפות - היינו הרי ילדים גדולים - כמעט בני 6 וידענו שהם נמצאים רק באגדות. גם לא מהאנופלס. אותו דווקא אהבנו, למרות שגרם לנו ללבוש בגדים ארוכים בערב - גם בקיץ. אהבנו אותו כי בזכותו פונינו מבית הילדים. פעם בחודש, יום ריסוס ב -DDT, אז נלקחנו לפיקניק לגדת הירדן, חצי ביצה על פרוסת לחם - איזה פינוק - ובצהרים וגם בלילה - לישון אצל ההורים... שזה היה ממש יום חג...

 
אבל עכברים - עכברים היו משהו אחר, נורא. הם היו ממשיים... מוחשיים.

 
אף אחד לא הבין למה פחדנו. המבוגרים לעולם לא ראו אותם... אולי האמינו לנו, אולי לא. לא יודעת. הם נהגו לצקצק בלשון... ולבטל את הפחד שלנו, “אתם גדולים והם קטנים".

 
לא עזר כלום - אנחנו פחדנו. ראינו את העכברים מיד לאחר כיבוי אורות, כאילו חיכו שהמבוגרים ילכו והם יוכלו להתרוצץ ברחבי הגן - צצו מהחורים כאילו הם בעלי הבית, קפצו על הכיסאות ורצו בין המשחקים, אפורים וענקיים... רצו וצפצפו בקול הצווחני שלהם, קול שעד היום מצמרר אותי. לעתים התלוו אליהם עכברונים ורודים הקטנים, שאימא עכברה הייתה סוחבת בפה ממקום למקום... מהם לא פחדנו - אבל הם היו מגעילים, הוי כמה מגעילים.

 
רותי ואני, פחדנו יותר מכולם, ובצדק. אנחנו ראינו ושמענו אותם יותר מכולם. אולי כי ישנו במגרש המשחקים או חדר האוכל שלהם... בלילות ישנו שתינו בחדר האוכל של הגן, על מיטות מתקפלות, לא זוכרת בדיוק למה, אבל כנראה שלא היה מקום בחדר השינה - בו נפרסו בלילה 6,... 7 ואולי 8 מיטות. במשך היום היו המיטות מוצבות בזוגות, אחת תחת השנייה. בצהרים, פרסו לנו מזרון באמצע החדר. אבל בערב, לאחר ארוחת הערב, הייתה המטפלת מוציאה 2 המיטות המתקפלות, שמה אותן בפינת חדר האוכל פורסת סדין ועליהן ישנו.

 
רק כיבתה את האורות והלכה, ספרנו עד 10, חיכינו שצעדיה יתרחקו וסובבנו את פנינו מהתנוחה הקבועה של הראש לקיר. גם העכברים חיכו, הם הבינו כנראה, שהגיעה עת לחגוג והתחילו להסתובב בגן - מחפשים בחדר האוכל פירורים שנפלו מארוחת הערב וחמקו מעיני המטפלת, או אולי סתם חושבים שהגיע תורם לשחק... הצצתי ומיד הצטערתי, חזרתי לכסות את הראש בשמיכה טוב טוב - לא לראות ולא לשמוע... מתחת לשמיכה רועדת מפחד לחשתי לרותי, "אל תפחדי"... הייתי גיבורה קצת יותר ממנה. ערב ערב הייתה מתחילה לבכות, מקווה שאימא שלה תגיע לקחת אותה הביתה - תקווה שלעולם לא התממשה... הלחש שלי לא עזר...

 
אחרי שהתייאשה מלבכות נהגנו לקרוא לבנים האמיצים וגם לרבקה, שמשום מה לא פחדה בכלל. והם בטוחים שהמטפלת כבר לא תחזור, העזו לצאת מהמיטה ולרדוף אחרי העכברים עם מקל או מטאטא. מרדפים שנמשכו שעות, או אולי כך נדמה לי. אף פעם לא ידעתי אם אני רוצה שהם יתפסו את העכבר או לא, באופן פרדוקסלי, למרות הפחד הגדול, לא יכולתי לראות מישהו הורג עכבר - רציתי רק שיתפסו אותם ויוציאו אותם מחוץ לגן... בקשה שלעולם לא ביטאתי בקול רם. יחד עם כולם צהלתי כשתפסו את אחד העכברים והוא צפצף בקול מבקש רחמים... אבל הבנים הנוקמים לא ריחמו. כשהעכברים, התייאשו מהמשחק - וגם אנחנו, שכבנו בשקט, חיכינו להורה התורן שיגיע לישון. זה קרה מאוחר מאד, שהרי ההורה התורן לא מיהר בכלל להגיע. בעצם, יותר נכון לומר " אבא תורן”, האמהות עשו הכול כדי להימנע מהתורנות הזו...

 
משימה של שינה בגן, הייתה טרדה וטרחה רבה. אני מניחה שהדבר האחרון שרצו לעשות אחרי יום עבודה ארוך, היה לישון במיטה בלתי נוחה ולהתעורר מבכי ילדים. שכבנו והקשבנו, לפי הצעדים ניסינו לנחש אבא שלי מי יגיע היום לישון, כל אחד קיווה שזה יהיה האבא שלו, כי אז בוודאי יזכה לנשיקה חטופה, ליטוף ולפעמים לפעמים גם לסוכרייה גנובה. אני תמיד ידעתי מתי הגיע תורו של אבא שלי לישון בגן. אחרי הצהרים, כשהגעתי הביתה, הוא היה מגלה לי את הסוד, ומזכיר לי את תפקידי, "את יודעת שאני לא מתעורר מבכי, אז אם תשמעי מישהו בוכה - תעירי אותי".

 
גם רותי ידעה. אימא שלה הייתה מגיעה בעת ההשכבה, מסדרת את המיטה של ההורה ליד המיטות שלנו בחדר האוכל ומביאה לאבא שמיכה וכרית מהבית... "הוא לא נרדם בלעדיהם”, נהגה לומר. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי כרית. אותנו הילדים, לא פינקו במותרות כאלו, בוודאי חשבו שכרית תעקם לנו את הגב. האבות העניקו לנו סוג של בטחון. אבא - כל אבא - חזק יותר מעכברים.

 
חורף אחד פחדנו נורא. שיירה של עכברים יצאה מהחור וגם אימא עם גורים... בכינו ובכינו ולא קרה דבר. החלטנו להיות יצירתיים, ידענו שבאותו ערב, אמור להתקיים סרט. אף אחד לא סיפר לנו, אבל הרגשנו מהמהירות בה סיפרו לנו ההורים את הסיפור אחרי ארוחת הערב והשלום החפוז.... הגן שלנו עמד לא רחוק מחדר האוכל. המדרכה הכמעט יחידה עברה בדיוק ליד החלון שלנו. אנשים התחילו לעבור במדרכה... שלחנו את זיו לעמוד בחלון ולבכות, ידענו שהוריו חייבים לעבור ליד הגן בדרכם לסרט, לא היה חבר שפספס את הקרנת הסרט השבועי. ידענו גם שאימו לא תתעלם מהבכי. זיו נעמד בחלון צרח וצווח. כמתוכנן הוריו עברו, נעצרו ליד הגן ונכנסו. זיו בצורה משכנעת מאד המשיך לבכות ובין הדמעות מלמל "עכבר, עכבר..." ההורים קראו למטפלת שהגיעה ישר מהסרט. כנראה שהפרענו באמצע סצנת מתח - או אהבה, המטפלת נראתה כועסת מאד. היא שלחה אותנו מיד למיטות, עם הקריאה הידועה, "תסתובבו לקיר ואז לא תראו את העכברים..." זה לא שכנע אותנו - ולא הרגיע אותנו - אבל לא הייתה לנו ממש ברירה...

 
למחרת הגיע אריה החצרן ובידו מלכודת ענקית שנראתה ממש כמו מכשיר עינויים לעכברים. ערב ערב הונחו במלכודת קוביות לחם מטוגן... למי הייתה אז גבינה צהובה? ואנחנו חיכינו לשמוע את רעש המלכודת הנסגרת... בהישמע הבום, יצאנו כולנו מהמיטה לחגוג את מותו של עכבר נוסף.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: