השיתוף והלייקה / יעקב זילבר (זאקי)

 

השיתוף והלייקה

יעקב זילבר (זאקי) - געש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: "ימי עלי קאסם"

 

לייקה, אם מישהו זוכר, זה לא רק השם של הכלבה, חלוצת הקוסמונאוטים, שהרוסים שיגרו לחלל בספוטניק הראשון, זהו גם שמה של חלוצה אחרת, חלוצת המצלמה 35 מ"מ, תוצרת גרמניה.

איור מאת יעקב גוטרמן

ובכן, כשנתיים לפני עלייתי קיבלת, מאבי, אחת כזו במתנה. צילמתי וצילמתי על ימין ועל שמאל, בדרך ארצה צילמתי את כל המסע, לרבות את אניית העולים הקטנה ("אילת", 700 טון) הצפופה, בה עליתי.

 

בטרם היינו במחנה, בעלי קאסם, חולקנו לגרעיני הכשרה בכמה קיבוצים: אילון, מעברות, מסילות. אני הייתי באילון. כמה ימים אחרי שהגעתי לאילון, נקראתי "לבצע" את השיתוף לפני חברי המופקד על העניין. את הכסף שנשאר לי נתבקשתי למסור. רוב הבגדים שאמי דחפה לי במזוודות, חרף התנגדותי ("לא צריך, כן צריך"), שותפו ובאו על פתרונם ("לא צריך"). כמו כן המגבות, סדינים ושאר ירקות. לא התווכחתי על פריט כלשהו. הרי שיתוף זה שיתוף - זה שיתוף. אני האמנתי בפרינציפ ועל כן כיבדתי את השיטה בצורה סטואית, אפשר לומר. עמדתי שם והתפשטתי ברצון מרוב נכסי.

 

אולי כאן המקום לציין לראשונה, ששינויים רבים היו מאז. כעבור שנתיים המזכירות התחילה לשלוח לחברים שעמדו לעלות רשימה די ארוכה של ציוד שעליהם להביא איתם שלא יהיה צורך, באיזה שלב לספק להם. אם זיכרוני לא מטעה אותי, הכל נשאר ברשותם פרט לאי אלה עודפים. עלינו מדרגה. אפשר לומר שנפלנו על השכל.

 

נחזור לעסקי צילום. בדרך ארצה הספקתי לצלם 5-6 פילמים. רציתי לפתח אותם. לזה צריך היה לנסוע לחיפה וגם לשלם. בשביל לשלם צריך כסף. גם בשביל האוטובוס, הפאלפל והגזוז. את הכסף, כידוע, מסרתי, עד הגרוש האחרון, כי אלמלא כך היה מעיק עלי המצפון. גזבר הגרעין אמר לי שמגיע לי, כמו לכל אחד 6.50 ל"י (שאז היו שווים ללירה שטרלינג) לשנה בגין "חופש שנתי". ובכן קח שש וחצי לירות וסע לאן שאתה רוצה - ללונדון, פאריס, ניו יורק... אלסקה. אף אחד לא נסע לאלסקה, גם לא לפאריס, חברים העדיפו, משום מה, ליהנות מקשרי משפחה ואם היה להם איזו דודה או קוזינה בעיר, התארחו אצלה. כך, דרך אגב, הכירו גם את הפן והנוף האורבאני של החברה הישראלית.

 

טוב. אז נחזור לעסקי צילום, בשלישית, בשביל לספר לכם, בקצרה, שהפיתוח וההדפסה עלו לי 5.75 ל"י. ניצלתי את ההזדמנות בשביל לבקר אצל בני דודים מאד נחמדים, באמת, שהיו לי בחיפה, שאגב, הזמינו אותי להתארח אצלם כמה ימים. לא יכולתי אז להיענות להזמנתם, לא רק בגלל מצבי הפיננסי הרעוע אלא בגלל שלמחרת חיכו לי לעבודה. כמובן, מבלי לשתף אותם בבעיות זרם הנזילות שלי, שמתי את פני לקיבוץ אילון בטרמפים. נגמר ה"חופש השנתי".

 

כעבור כמה חודשים, כבר בעלי קאסם, פנו אלי מוועדת חברים, שמאחר שיש לי מצלמה טובה ויש בין החברים חוג צלמים "מקצועיים" וכו' וכו', עלי למסור את המצלמה  ל"קולקטיב". מסרתי. בשלב יותר מאוחר כאשר רציתי להשתמש בה נאמר לי שרק חברי החוג "המקצועיים" מורשים. לא זכרתי מתי הוזמנתי אני או המורשים לאותו מבחן מקצועי. שוב דבקתי בעקרון, אבל בפעם הראשונה התעורר בי ספק בצדקת דרך הביצוע. מה שכן, ידעתי כי מתקיים ויכוח מתמשך בין הצלמים על השימוש במצלמה.

 

כעבור שנה, כאשר עמדתי לנסוע לברזיל לשליחות ויש שם מה לצלם, ניסתי לבקש אותה שוב, בהשאלה, ללא הועיל. האמת שלא הפריעה לי כל כך עצם ההפקעה כמו שלילת זכותי להשתמש בה. אבל להסתכסך עם הקיבוץ? לא יעלה על דעת: שיתוף זה שיתוף זה שיתוף. תנאי התקופה הכתיבו את תנאי השיתוף, אם כי שוב, אפשר להתווכח על "הטכניקה". אבל אף אחד לא רצה שיחשיבו אותו לאגואיסט. גם אני לא. נשאר לי ניחוח לא נעים של פרייאר וכנראה הפניתי את התסכול נגדי, לא צילמתי יותר. כאשר חזרתי מחו"ל בכל זאת שאלתי על המצלמה, סתם, דרך אגב... אמרו שנשברה והיו צריכים להחליף את העדשה. הראו לי אותה. עדשה שווה 50% מהמצלמה. אמרתי עליה קדיש. בינתיים היפנים התחילו לייצר מצלמות של 35 מ"מ. כל פעם יותר משוכללות, גם יותר זולות ולבסוף הפכו למוצר "מורשה" בקיבוץ. לך היום ותוציא מכונית פרטית ממישהו בקיבוץ. ויש.

 

נשאלה השאלה למה, כעבור 50 שנה, אני עדיין זוכר פרשה זו? לפני מספר שבועות קראתי בעלון שמצלמות לייקה הפכו לאייטם חם לאספנים, לא רק בגרמניה אלא בכל העולם, המחירים כבר מגיעים עד ששת אלפים דולר. ככל שהיא ישנה יותר משלמים יותר. ככל שאני זוכר הלייקה שלי ז"ל -  (שלך, שלו, של כולנו) נשאה מספר סידורי של ארבע ספרות הראשונה הייתה 1. נעזוב! היום יכולנו לקבל תמורתה 25 מצלמות דיגיטליות או ציוד טוב למעבדה. במונחים של שיתוף, כמובן. אילו לסבתות היו גלגלים... למה אני מזכיר כל אלה כי גם אם העיקרון הוא צודק ויפה, צריך להשקיע הרבה מחשבה ביישומו ומדי פעם להשקיע הרבה מחשבה בשינויו של היישום - לא של העיקרון.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: