הטיול למכתשים / יעקב שן

הטיול למכתשים

יעקב שן - קבוצת "אבוקה" [אחת משלושת הקבוצות הראשונות במוסד בקעת כנרות]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בשומר הצעיר היו מקובלים בימים ההם: טיולי תנועה. טיולים אלה התקיימו בדרך כלל בפסח בהנחה שזה זמן טוב לטיולים בגלל מזג האוויר האביבי, וכמובן ניצול טוב של חופשת הפסח בבתי הספר. חניכי השומר הצעיר מכל רחבי הארץ מהקיבוצים ומהעיר היו יצאו לטיול משותף ליעד שנחשב אטרקטיבי כמו מצדה, מכתשים ועוד...

איור מאת יעקב גוטרמן

אחד מטיולים אלה שאיני יכול לשכוח היה הטיול למכתש הקטן.

 

היינו אז בכיתה י"א, קבוצת "אבוקה" במוסד החינוכי בקעת כנרות. לכאורה, עוד טיול מבין טיולים רבים, אולם קרו בו דברים כל כך קשים והם נכרתו עמוק בזיכרוני.

 

כשהגענו למכתש הקטן, עשינו מנוחה קלה בקרקעית המכתש לקראת העלייה הקשה ביציאה מהמכתש. היה אז יום חם באופן מיוחד, ממש גיהינום, השמש להטה, האוויר לא זז, מים לשתייה - שתי מימיות שכל אחד נשא על החגורה... אבל מהמים האלה אסור לשתות כי יש "משמעת מים", כלומר, המים נועדים רק לשעת חירום ולא לשתייה כשצמאים. הגאווה הגדולה הייתה לשפוך את המים של המימייה בתל אביב בתום הטיול באותו מקום שם מילאנו אותה לקראת הטיול.

 

מי שהצליח לעמוד במשימה זו היה מלא גאווה, וזכה להערצה.

 

כאמור, היינו בהתארגנות לקראת העלייה מהמכתש, כמחצית מקבוצות המטיילים האחרות התחילו לעלות לפנינו, ואז התברר שהם לא הצליחו לעלות כדי לצאת מהמכתש. רבים מהם נשכבו בצדי השביל העולה, לאחר שכבר שתו את המים שהיו ברשותם.

 

אחד החניכים מקן צפון נפטר מהתייבשות במהלך העלייה ונישא ע"י חבריו לראש המכתש, למעלה.

 

ראש הטיול אורי פינקרפלד החליט לעצור את כל המטיילים שעדיין לא התחילו לעלות ולדחות את המשך העלייה לשעות הערב כשיהיה יותר קריר.

 

לאחר שהתברר המצב האמיתי של המטיילים הוא החליט להזעיק עזרה, אבל טלפונים לא היו אז. הייתה לו יונת דואר, הוא שם על רגלה פתק ושילח אותה שתעוף לביתה, להזעיק את העזרה.

 

כל המטיילים נשאו את עיניהם לצפות במחזה הגואל. כשהתרוממה היונה לשמיים הגיחה מאיזה מקום ציפור טרף וטרפה את היונה.

 

היינו בהמתנה בתחתית המכתש, והנה לפתע נשכב אחד מהמטיילים של חברת הנוער שהייתה צמודה אלינו, והתחיל להתפתל על הארץ כשהוא אוחז בבטנו ובזעקות כאב צרח אי, אי... הבנו שהמצב קשה, לא ידענו בדיוק מה יש לו אבל ברור היה שצריך להוציא אותו מהמכתש מה שיותר מהר, ולהביא אותו לבית חולים. הבחורים החזקים בקבוצה התגייסו למשימה (הייתי גאה להיות ביניהם).

 

הכנו אלונקה משני רובים ושמיכה השכבנו אותו והתחלנו בעלייה מהמכתש. את האלונקה המאולתרת החזיקו 4 בחורים והחמישי החזיק את הרגליים שלו שלא יגררו על האדמה. זו הייתה משימה קשה מאד, עשינו זאת כמובן עם התרמילים הכבדים שהיו לכל אחד מאתנו, עלייה תלולה בחום בלתי נסבל, בצדי השביל העולה שכבו נערים רבים שלא יכלו לעלות וגנחו מים, מים... היו לי שתי מימיות אבל שמרתי אותן לשעת חירום אמיתית.

 

הצלחנו להעלות אותו למעלה, נתנו לו קצת מים אבל זה לא הועיל. החלטנו להשכיב אותו במנוחה כמה זמן אולי יתאושש. ראינו למעלה את הבחור שמת מכוסה בשמיכה.

 

היה ברור לנו שבנות הקבוצה שלנו בפרט אלה שלא היו חזקות מספיק לא יצליחו לעלות עם התרמילים, לכן ירדנו שוב למטה ולקחנו את התרמילים שלהן על גבינו ובקריאות עידוד:

 

"יאללה יאללה הט גזוז" עלתה כל הקבוצה שלנו למרומי המכתש.

 

המצב של הנער לא השתפר, החושך ירד, מה עושים?

 

החלטנו לבחור שתי קבוצות האחת תמשיך איתו עד למכוניות שחיכו לנו מספר קילומטרים משם, והשנייה תלך עם סייר יותר מהר אל הרכבים כדי להביא מים למטיילים.

 

הייתי בקבוצת הנערים שהלכו עם האלונקה. זו גם הייתה משימה קשה, כי הדרך הייתה משובשת מאד. ואז לפתע ראינו אור מרחוק, אור של ג'יפ מתקרב אלינו. קשה לתאר את השמחה, אבל אחרי רגע הג'יפ הסתובב וחזר על עקביו, כנראה חשב שטעה בדרך. המדריך שלנו הוציא רובה וירה שלוש יריות באוויר, הג'יפ ששמע את היריות הסתובב שוב אלינו ואז חברנו אליו, העלינו את הנער לג'יפ שלקח אותו לבית חולים בבאר שבע.

 

הורדנו 4 כדי מים שהיו על הג'יפ כדי להביאם למטיילים הזועקים לקצת מים.

 

מי שחושב שלסחוב כד מים בדרך משובשת זה עניין של מה בכך לא יודע במה מדובר. היו אלה כדי חלב שמשקלם עם המים 40 ק"ג כל אחד, התחלנו ללכת עם הכדים חזרה אל המטיילים, אבל הכוחות שלנו כמעט ונגמרו. אני זוכר שנותרו לנו רק כ- 500 מטר להגיע חזרה, התקדמנו לאט לאט, ופתאום הגיע לקראתנו בחור גדול וחזק, הוא אמר זוזו הצידה ולקח את הכד על הכתף שלו ובצעדים ענקיים הגיע אל המטיילים.

 

הייתה זו שמחה ענקית הגיעו ארבעה כדי מים, ממש הצלה. אבל איך מחלקים אותם ל-300 מטיילים? בעזרת מצקת קיבל כל אחד כוס אחת לשתייה. זה היה משהו מעודד, אם כי לא פתר את בעיית הצימאון.

 

למחרת בבוקר, עם אור ראשון יצא כל הטיול לכיוון הרכבים שחיכו לנו ליד הכביש. להתקרב אלינו לא יכלו כי זה היה מסלול שלא ניתן לנסוע בו. קשה לתאר את המצב ההוא, השפתיים שלי היו פקועות מצימאון, ונזל מהן דם, שליקקתי בלשון. זה לא היה משהו מיוחד היו רבים כמוני.

 

לא ידענו מה עלה בגורלה של הקבוצה השנייה שהלכה להביא לנו מים? כמה חברה מהחזקים היו בקבוצה זו. והנה לפתע אנו רואים ממולנו את החברה האלו כשכל אחד נושא עליו מימיות רבות של מים. הם זרקו עלינו את המימיות והתחלנו לשתות כמו גמלים שלא שתו תקופה ממושכת. וכמה שאתה שותה זה לא מספיק.

 

אני זוכר כשהגענו למכוניות היו שם קופסאות שימורים. הטובות שבהן היו, תירס ואפונה כי היה בהן מיץ שאותו שתינו בצימאון רב, כמו כן אני זוכר שהתיישבתי ליד ארגז תפוזים והתחלתי לחסל תפוז אחר תפוז... לא הכול אפשר לתאר במילים.

 

רק לאחר שהתאוששנו מעט שמענו מה עלה בגולה של הקבוצה השנייה. הם התחילו לצעוד לכיוון הרכבים של הטיול אבל טעו בדרך, ובמקום ללכת 3 קילומטר לנקודת היעד הם הלכו 15 ק"מ עד שלפתע ראו אור של מדורה, אבל בלילה אתה לא יודע כמה אתה רחוק ממנה. לבסוף הגיעו אל מאהל בדואי ושם הייתה מן באר מסריחה של מים, אבל מי מתעניין בריח, הם שתו ממנה בצימאון, עד שרוו והבדואים הראו להם את הדרך לכביש היכן שחיכו המכונית. וכך למחרת בבוקר הלכו לקראתנו עם המימיות.

 

אחרית דבר

הנער שהובהל לבית חולים החל להתאושש לאחר יום של טיפולים, הוא סבל מהתייבשות ומחוסר מלח.

 

את כל טיולי התנועה בפסח זה הפסיקו באמצע והחזירו את כולם הביתה, לנוכח החום הכבד ומה שקרה בטיול שלנו. אני כמו כל חברי בטיול זה לא נוכל לשכוח אף פעם את הטיול למכתשים. מאוחר יותר באימונים בצה"ל נקלעתי כמה פעמים לקושי אדיר, אבל אמרתי לעצמי, זה כמעט כמו הטיול למכתשים.

 

ועוד דבר - את שתי המימיות המלאות במים שהיו על חגורתי, שפכתי בתל אביב. ככה זה כשיש "משמעת מים".

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: