שמן חריע והאקדח המעשן / יעקב בכר

 

שמן חריע והאקדח המעשן

יעקב בכר - מענית

איור מאת יעקב גוטרמן

 

(כל קשר בין סיפור זה למציאות אינו מקרי בהחלט).

איור מאת יעקב גוטרמן

כלל ידוע ומפורסם הוא כי עבור חברת הנוער אלמוג, קיבוץ מענית היה גן עדן.

 

המרחבים, החקלאות, המשפחות המאמצות וצוות המדריכים היו פלטפורמה וסביבה מצוינת לצמיחה לילדים שהגיעו משכונות לא פשוטות, רובן מאזור גוש דן בארץ. אלא שאליה וקוץ בה, והקוץ הגדול ביותר לחברי הקבוצה היה לא אחר מהאוכל. כידוע, הצבא צועד על קיבתו ואמרה זו חזקה על אחת כמה וכמה כשמדובר בבני הקבוצה. בני אלמוג רובם ככולם היו בנים לעדות המזרח שבהם, כידוע, האוכל לא בא למען שרידות והכרח קיומי, אלא בראש ובראשונה עליו להיות טעים, והוא גם מרכיב תרבותי מרכזי בחיי המשפחות שמהם הגיעו בני האלמוגים. הפתיח המעט ארוך הזה בא להסביר את גודל הצרה. האוכל היה חשוב מאוד ושום נהיגה, מכובדת ככל שתהיה, על טרקטור "ג'ון דיר" ירוק של הפלחה, לא היה בכוחה להרגיע קיבה כואבת בדרישה לאוכל טוב ומוכר.

 

ככל שעבר הזמן חייהם של האלמוגים מול תפריט ארוחת הצהריים הלכו ונעשו קשים. הימים היו ארוכים, בבוקר לימודים ובצהריים עבודה, ואין מנוחה ונחלה לקיבה.

 

גילינו לתדהמתנו שאוכל יכול להיות בצבע לבן - קציצות ופסטה למשל. אצלנו בבית האוכל ביסודו הוא בגוונים של אדום (קובה אדומה), כתום (הרוטב של הקוסקוס), שחור (מלוחייה), חום (הפול), ירוק (הסחוג) ועוד. אבל לבן?... עוד גילינו, שיש דבר כזה שנקרא בישול ללא תבלינים. אצלנו התבלינים היו חלק בלתי נפרד מן הבישול. לדוגמה, גילינו, שאפשר לעבות בשר עם לחם ואז הקציצה היא הרבה יותר מרשימה. כך גם הסתבר לנו כי ישנם עופות שבנוסף על זה שהם לבנים, מקורם בכלל במכבסה ולא במטבח (עוף מכובס). אך אין ספק כי הגילוי המדהים ביותר, שלא לומר המזעזע מכולם הוא - אוכלים בקיבוץ ארוחת צהריים בלי לחם!! זה היה ממש הלם. לאחר תקופת ההלם והתהוותה של המנהיגות הקבוצתית הוחלט, כי הדבר אינו יכול להישאר יותר על מקומו ועלינו לקחת את גורל קיבתנו בידינו. ואין איש שיכול לעשות זאת בשבילנו.

 

אמרנו לעצמנו: הקיבוץ הוא מקום נפלא אך באוכל אינו מבין דבר וחצי דבר (זה קורה, שום דבר אינו מושלם), ולכן עלינו לעשות מעשה. ראשית, הוחלט לטפל בעניין ארוחת הבוקר. הקימה המוקדמת, שגם היא חלק מסממני הקיבוץ, אינה מאפשרת לאכול (זה אינו כולל חברי קיבוץ המסוגלים לאכול ארוחה דשנה בשש בבוקר) ולכן על הקיבוץ להקצות ארוחת בוקר מסודרת לכל חברי הקבוצה, אשר יאכלו אותה בביה"ס בשעה תשע וחצי, בהפסקת הבוקר. הוחלט למנות את בני משה, שהיה אהוד במיוחד על מורדי שילר האקונום, לקדם את המהלך. בני, נרגש מן המינוי, ערך לעצמו רשימות מפורטות של מצרכים וכמויות (הוא אף פעם לא שכח גפרורים) וניגש למורדי, על מנת לגבש איתו את תכולת ארגז המזון שעל הקיבוץ להקצות מדי בוקר בבוקרו לאלמוגים.

 

מורדי שילר עמד מול רשימת המכולת של בני והודיע לו שזאת חוצפה ממדרגה ראשונה וכי דרישות שכאלו, אפילו הוותיקים אף פעם לא הרשו לדרוש לעצמם (מה זה וותיקים? חשבנו לעצמנו). בני חזר אלינו עם הסכמה די מצומקת ממורדי שילר וזכה לקריאות בוז מצד הקבוצה. אף עלתה דרישה כי אם לא יתנו בטוב ייתנו ברע. יחד עם זאת היה ברור כי מה שבני השיג איש לא ישיג. לאחר דיון הוחלט כי בני חוזר למורדי למקצה שיפורים, אך היה עיקרון ברזל, בני לא מגיע כל בוקר לבד, אלא מלווה בקבוצת חברים. כאן הפעלנו מצידנו טקטיקת-רחוב ידועה, שבקיבוץ לא ידעו כלל על קיומה, והכלל הוא פשוט: יוצרים המולה סביב קבלת הארגז הרשמי ומשלימים באופן לא רשמי את הזקוק להשלמה. לצורך כך גויסו בעלי זריזות הידיים שמפאת היותם אנשים מבוגרים היום אני נמנע מלהזכיר את שמם. רק אומר ש"קְלַמְזי" שכמותי לא נבחר למשימה חשובה זו.

 

אט-אט הכרנו את מחסן האקונומיה, שרבים מאיתנו קראו לו אקונומיקה, וגילינו שעל מחסן האקונומיה בעצם המציאו את סיפור המערה של עלי באבא וארבעים השודדים. האקונומיה הייתה התגשמות כל הטוב עלי אדמות. זה היה אזור עם משאבי מזון ותופינים בלתי נדלה, הכול ללא תג מחיר למעט קורטוב אומץ, זריזות, תחכום וכישרון. לשמחת כולנו רבים מבין האלמוגים היו מהזן הזה. ככל שנקף הזמן הבנו, כי נמצא הכלי האחרון להפוך את מענית לגן העדן המושלם כולל בהיבט הקולינרי. האקונומיה הפכה להיות יעד אסטרטגי מספר אחד לפיצוח על-ידי בני הקבוצה, ובעיקר על ידי קומץ חברים אשר נשאו על גבם את האחריות הקולינרית, שלא לומר את קיומם הפיזי של בני קבוצתם.

 

עם הזמן הפך בני משה לאהובו של מורדי וההישגים להזנת הקבוצה היו נפלאים. זכינו לארוחות בוקר חמישה כוכבים ובני לא נדרש יותר לשום מהומות. הוא סיפק את כל הסחורה. אין ספק -הבחירה בבני הייתה חכמה מאוד. אלא שגם כאן אליה וקוץ בה. בני פתר את בעיות הזנת הבוקר, אך מה לעשות שתמיד, אבל תמיד, קיבתם של האלמוגים קרקרה גם בתשע בערב? בבתינו בעיר לא הייתה שום בעיה, המקרר של אימא ואבא היה תמיד מלא. אך אבוי לנו! בקיבוץ בתשע בערב אין כלום! הדבר היה נסבל יחסית עד שרעב כבד במיוחד היה תופס חלק מבני הקבוצה, ובמיוחד את אייל. אייל, שנקרא על ידינו "דוקט" על שום גופו הדק, היה בעל קיבולת של ג'מוס. זו הייתה תופעה מדהימה, שהמדקדקים והקרובים חוזים בה עד עצם היום הזה. איש אינו יודע ואינו מבין היכן האיש אוגר את כל האוכל שהוא אוכל. מצוקתו זו של "דוקט" ואחרים הובילה למחשבה כי עלינו לייסד מטבח חירום לילי, על מנת לתת מענה לבעיות הקולינריות התוקפות אותנו בלילות. חזרנו לחשוב באופן יצירתי על האקונומיה וידענו שאם רק נוכל להגיע למערת עלי באבא הזאת באופן חופשי - פתרנו לעצמנו את הבעיה האחרונה שמענית זימנה לנו.

 

לימים, בשבתנו בערב, הודיעה יפה הקטנה, שהחל ממחר היא משובצת לעבוד בחדר האוכל והאקונומיה. עיניו של "דוקט" בערו מבעד למשקפיו והוא מיד סימן את הקטנה ליעד לחימום היחסים. זאת על מנת להקל על סבלו הקולינרי.

 

אחרים חשבו לא רק על קיבתם ומכאן נולד מבצע של שכפול מפתחות. העיקרון פשוט, יפה תעלים מעת לעת מפתח מן הצרור של מורדי, בתנאי שתדע מראש את מה הוא פותח. עוד באותו יום המפתח יגיע לזלוטניק בחדרה וישוכפל. לא משתפים את חברי הקבוצה הצדקנים, ובמיוחד לא את בני משה עקב קשריו החמים עם מורדי שילר. עוד הוחלט, שלא פועלים עד שמלוא הצרור בידינו.

 

וכך, במשך מספר שבועות, כל הצרור של מורדי היה בידנו אחד לאחד ולאייל כבר לא היה אוויר. כבר אז זה הריח צרות.

 

עתה הייתה לנו כניסה בדרך המלך לעולם של תפוחי אדמה לצ'יפס, בשר למנגל, ביצים לחביתות ערב, ירקות למרק חם בחורף, ממתקים לקינוח ואף עוגות אפויות שחברות נהגו לאפות עבור החברים (זוכרים? היה פעם דבר כזה...)

 

גרגרנותו של "דוקט" הייתה בעייתית, אך לא היססנו לרסנו וזאת על מנת לגנוב באופן מידתי כדי שלא יעלו עלינו. זה בהחלט עבד. הייתה משמעת, מידתיות, מידור וסודיות במינון הנכון והשיטה שרדה הרבה זמן.

 

בערב חורפי אחד קר במיוחד הצליח "דוקט" לסלק את צרור המפתחות כי בצ'יפס חשקה נפשו. מצויד עם המפתחות של חבית השמן ומחסן תפוחי האדמה ניגש אייל בשעת ליל מאוחרת (לא היו איתו שום בעיות בלילות, בבקרים לעומת זאת היו גם היו..) להביא שמן ותפוחי אדמה. אלא שכשהגיע אייל לשמן הסתבר, למרבה הצער, כי החבית ריקה. אייל, שלא שלט ברזי המפתחות, הפתחים, היציאות, והמילוטים, החל לחפש שמן בבקבוקים. לקחת שמן בבקבוקים נחשב לעבירת בטחון שדה ממדרגה ראשונה, היות שבקבוקים אפשר לספור ואילו מן החבית איש אינו יודע. אך כאמור גרגרנותו של "דוקט" השתלטה והוא חמד ממחסן סמוך שישה בקבוקי שמן "חריע" ... האמינו לי, היה שמן כזה. זה הקנולה של שנות ה-70... כך "דוקט", ללא התייעצות וללא שותפים, הכין לעצמו צ'יפס, אכל בכמויות אדירות, כיאה לארנבת עם קיבולת של ג'מוס והשתמש במלוא השמן. אלא שכאשר השביע את רעבונו, מיהר כהרגלו להירדם בעוד הוא משאיר מאחוריו באזור המגורים את כל החומר המרשיע.

 

כאשר שבנו מבית הספר ראינו מודעה על הלוח האומרת את הדבר הבא: "מן האקונומיה נמסר כי לאחרונה נעלמו מספר בקבוקי שמן חריע והציבור מוזהר, כי שמן זה אינו מיועד לטיגון אלא למטרות אחרות" ולא פרטו. כשקראנו את המודעה "דוקט" כבר התלונן על כאבי בטן והודיע כי הוא הולך לשכב. בערב נקראנו לשיחת קבוצה בהולה על ידי צוות המדריכים, אשר מצאו שישה בקבוקי שמן "חריע" ריקים מאחורי החדרים, ודרשו לדעת כיצד הגיעו להם הבקבוקים לאזור חברת הנוער. כל הקבוצה הגיעה לדיון ורבים לא ידעו על מה מדובר. היחידי שהמדריכים התירו לו לא לבוא היה מיודענו "דוקט", אשר שכב ,כאמור, חולה וסובל מכאבי בטן.

 

הערב היה לא פשוט אך בסופו הרשת כולה נחשפה והסיפור נודע. הקבוצה הודתה כקבוצה, כי פעלה למעלה משנה וחצי וסילקה באופן שיטתי מוצרים ממחסנו של מורדי שילר. האחריות הייתה כוללת ולא פרסונאלית, הקבוצה עמדה בגבורה במבחן האחריות הקולקטיבית.

 

לאחר "התייעצות חינוכית" הוחלט, כיאות למקום בו שרתה קולקטיביות רעיונית, להטיל על הקבוצה עונש קולקטיבי בדמות חובת גיוסים לאחר העבודה, וזאת לצרכי עישוב וסיקול בשדותיו המפוארים של קיבוץ מענית.

 

הגיוסים היו אמורים לכסות את החוב הכספי שלנו לקיבוץ בגין אותם מוצרים מסולקים, בגין החלפת מנעולים לכל הדלתות וכן עבור עוגמת הנפש שנגרמה למורדי שילר. באחרון טיפל במסירות ובמהרה מיודענו בני משה.

 

לאחר החרמת המפתחות והטלת העונש חלה נסיגה גסה באיכות חיינו הקולינריים. לאחר שהודיעו על העונש הודעתי ל"דוקט" שהוא יעשה את כל הגיוסים המוטלים עלינו ושום תרוץ של כאבי בטן לא יפתור אותו מכך. הוא צחק.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: