מה שסיפר עכבריקו יסודיקו / תרצה שהם ז'ל

 

מה שסיפר עכבריקו יסודיקו

תרצה שהם ז"ל - עינת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אני עכבר שדה. קוראים לי עכבריקו זנב-זנביקו. יש לי זנב ארוך ושם ארוך.   

איור מאת יעקב גוטרמן

החור שלי נבור לצד יסודות הבית השני של המשק. הבית בו אני גר שייך לי ולדייר שני. הדייר השני, שכני, אופה ושמו לחמי. בקיבוץ שלנו ישנה מאפיה גדולה. כל לילה מתפשט בסביבה ריח נפלא, ריח ניחוח של לחם נאפה. לחם טרי. זו הסיבה שעזבתי את חורי שבשדה ובאתי להיות השכן בקומה התחתונה של לחמי האופה. אני מעריץ אופים.

 

בלילה, כאשר נוקשת קוקיית השעון שלוש פעמים, חוזר האופה.

עייף וכבד צעד. בידו שלוש לחמניות טריות. מבעד לעמוד היסוד אני מציץ בו כשהוא עולה צעד אחר צעד במדרגות.

מסיר את מעיל העבודה שלו המאובק בקמח, חולץ את נעליו הכבדות.

נכנס עם שלש לחמניות לחדרו. מכסה טוב את פלג, מנשק לשערו ושוכב לישון.

אני רץ בריצרוץ קל לעבר הדשא ספוג הטל, ונושא את עיני-החרוזים שלי לחלון.

הנה, הנה, כבה האור בכל החדרים.

 

סדק צר ישנו מתחת לדלת. רק עכבריקו זנב זנביקו, זאת אומרת אני, יכול להדחק בו. פוחס את עצמי דרך הסדק. נכנסתי. בריצרוץ עולה דרך צינור הגז - הופלה - קופץ על שולחן המטבח.

נגיסה או שתיים בלחמנייה החמה - גליש - מתגלש על צינור הגז העשוי גומי שחור. רץ מאחורי המקרר לאורך הקירות, ושוב נדחק החוצה דרך הסדק.

 

פעם זו שאני מספר לכם עליה, קרתה לי תאונה. תקלה. השומשום הפזור על הלחמנייה כה טעם לי, עד כי זללתי וזללתי והתנפחתי. רציתי לחמוק מבעד לסדק שבין הדלת והסף, ולא עלה הדבר בניפחה של בטני. הראש כבר הציץ החוצה אך מחצית בטני וזנבי הדק נשארו בתוך דירת שכני האופה.

 

מתפתל לו זנבי הנה והנה ואין תושייה. לא עוזר כלום. לסגת. דחקתי עצמי חזרה לחדר. מצאתי לי מסתור יום מאחורי המקרר הענק.

אך בינתיים מה יקרה?

לחמי ופלג הרגישו בכרסום מהלחמנייה בלילה:

"מישהו אכל מהלחמנייה שלנו,"אמרו" מישהו זלל מהשומשום שעליה".

באותו "היום", שכני הערים עלי. שם נקניק ריחני בתוך קופסת פח תמימה.

שוב בא הלילה.

ריח הלחם הנאפה - באוויר.

שוב נקשה הקוקייה של השעון שלש פעמים.

הנה מגיע האופה בצעדו העייף. הסיר את המעיל רווי הקמח, חלץ את נעליו, אשר כתמי בצק טרי עליהן.

נישק לפלג ושכב לישון.

ריח הנקניק גירה את תאבוני כל אותו הערב.

אך מצווים אנו העכברים על הזהירות.

לא יצאתי ממחבואי עד כי לא שמעתי את נשימתו העמוקה של שכני האדם.

חשבתי בליבי: אחטוף מן הנקניק, אצרפו ללחמנייה ואכין לעצמי סנדוויץ' כהלכתו.

אך אבוי! - אותה קופסה כלל לא הייתה תמימה. זבנג!

בדפיקה עזה נסגרה עלי דלתה הנסתרת, ואני - לכוד בפנים.

ישבתי באותה מלכודת ונזכרתי כי פלג קרא וסיפר על שועל שעשה תעלול. נכנס בעד פירצת חומה לכרם. אכל וזלל עד שהשמין ותפח ולא יכול היה לצאת. והנה אני, הרי התכוונתי כמו אותו שועל שכחש ותשש, להצליח להדחק החוצה במקום זה התפתיתי לנקניק - צרה צרורה. עכברים אינם נבונים כשועלים.

מצווים אנו העכברים על הזהירות.

מזלי שיש לשכן בן רחמן וטוב לב. כשראו אותי עם בוקר בתוך המלכודת צחקו ואמרו: "הה...הה... זה אתה הזללן? מחר נסגור את הסדק שדרכו אתה נכנס".

" אבא, בוא נשחרר את העכבר בשדה".

הרים אותי לחמי בקופסת המלכודת, נשא אותי לשדה ושם שיחרר אותי.

 

רציתי לומר לו ששמי עכבריקו זנב-זנביקו, שאני שכן מקומת הקרקע, מעריץ אותו, אופה הלחם, אך הם נשאו רגליים והסתלקו. שתי רגליים ענקיות, ושתי רגליים קלות וגמישות של ילד. ארבע הרגליים הלכו והתרחקו ממני והלאה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: