שיעור ראשון בסקס / עוזי בן צבי





  שיעור ראשון בסקס
מאת עוזי בן צבי, עמיעד
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

הגן הראשון שלנו שכן לו בצריף שוודי גדול שמחולק היה למספר חדרים גדולים, הצריף היה ממש בקצהו הדרומי של קיבוצנו הקט שחגג אז 8 שנים להיווסדו.

בסמוך לצריף ממש במרחק נגיעה ממגדל הסילו, בו היו מכינים את התחמיץ לפרות, עמדה לה הרפת ומכון החליבה המפואר ששימש אותה.


איור מאת יעקב גוטרמן

הייתי אז בן חמש בלבד, 1954 כמדומני, והשינה הייתה נגמרת אצלי בסביבות ארבע בבוקר, אני שמשעמם היה לי בחדר השינה, הייתי נועל נעלי, או סנדלי (בהתאם לעונות השנה) ויוצא לטופף לי בשבילי הקיבוץ שהיה אז באמת קטנטן, אבל מכיוון שרגלי קצרות היו, נראו השבילים, ארוכים, ארוכים.

מעט מדרכות היו אז בקיבוץ, ובחודשי הגשם, רוב השבילים היו הופכים לדביקים מבוץ. מגפיים עוד לא היו לנו, ותוך זמן קצר הייתה קומתי גובהת בעשרה סנטימטר של בוץ שהיה נדבק לסוליות העור של נעלי, אותן ייצר שמוליק הסנדלר, לאחר שצייר את כף רגלי על נייר ששלף מהמדף שמעליו.

בוקר אחד חשוך, קמתי מעט מוקדם מהרגיל, מניח אני שהשעה הייתה שלוש בקירוב, כדרכי בקודש, הייתי מדשדש מהצריף שלנו אל הרפת שהייתה ממש קרובה, נמשך הייתי כמו פרפר אל האור שדלק הן ברפת והן במכון החליבה. מכון החליבה היה חדר גדול בו היו שלוש עמדות חליבה או ארבע, מיכל ענק מנירוסטה עם סידור לקירור היה משמאל לדלת, ממול לעמדות החליבה היה ממוקם חדר/משרד הרפת שהיה מוקף בחלונות זכוכית גדולים לכיוון עמדות החליבה.

דלת הכניסה למשרד הייתה גם היא עם חלון זכוכית גדול וממוקמת הייתה מימין לכניסה למכון. הקיר האחורי, זה שפנה אל הדרך היה אטום וכך גם הקיר המערבי ממנו נכנסות היו הפרות בעצמן למכון החליבה.

לאחר שהחולבים היו מכניסים את המחזור הבא של פרות נחלבות, היו שוטפים במים וסבון את העטינים ומחברים את ארבעת היונקות לעטיני הפרה, הייתי עומד שם קטן ומוקסם ומסתכל במיכל הזכוכית שהיה מתמלא לו בחלב שהיה עובר בוואקום אל המיכל ומשם היה זורם למיכל הנירוסטה הגדול, לא לפני שהרפתן או הרפתנית היו רושמים את תפוקת הפרה.

באותו בוקר חורפי אך לא רטוב, פוסע הייתי אל מכון החליבה, בצפייה לעמוד שם מוקסם, לפעמים, הייתי מקבל מהרפתנים גם פרוסה עם ריבה וכוס חלב. אני, אז, הייתי ילד שמנמן וקצר קומה ואהבתי פתיח זה של בוקר.

באותו היום המר ונמהר ההוא, צוותו לחליבה את הרפתן מושקו (שם בדוי) ועוזרת נחמדה ושמנמנה מגרעין הנח"ל שהייתה די חדשה בקיבוץ ואת שמה לא ידעתי ולא אדע.

פתחתי חרש את דלת המכון, פסעתי מעדנות פנימה, הפרות עמדו בעמדותיהן מחוברות למכונות החליבה, בקבוקי הזכוכית התחילו מתמלאים, ואני כבר מדמיין לי את פרוסת הלחם, מרגרינה וריבה...

רעשים מוזרים נשמעו מהמשרד, מכיוון שב גיל 5, הייתה קומתי קצרה, בלט לו רק קצה ראשי מעל גובה העיניים מעל קו החלון שבדלת המשרד, מראה מוזר להפליא התגלה לעיני, מושקו היה יושב על הכסא כאשר מכנסיו משולשלות היו מטה, מכסות את מגפיו, עליו ישבה הנחלאית השמנמנה גם מכנסיה מופשלים, ישבנה הלבנבן מכסה את אגנו של מושקו, והם קופצים היו מעלה ומטה, ידיו של מושקו אוחזים היו בקדמתה השופעת של הנחלאית, שלא תיפול ממנו,  והם כמובן שלא ראו ולא שמעו דבר.

הסתכלתי בהם בבהלה גדולה, נבצר ממני להבין מעשיהם, ומכיוון שצעקות היו נפלטות מפיה של הנחלאית הבנתי מייד שזה משהו רע וכואב, כמובן שנמלטתי משם כול עוד רוחי בי, שוכח את הפרוסה, הריבה, וכוס החלב החם שכה רציתי.

החלקתי למיטתי וחיכיתי שיאיר כבר היום, שוב לא העזתי ללכת באישון ליל למכון החליבה, תחליף מצאתי בחדר האוכל שהיה מרוחק הרבה יותר, והשביל הלא מואר אליו, היה מטיל פחדו עלי.

שנים רבות עברו עד שהבנתי מה ראו עיני, ומושקו? הוא ככול הידוע לי המשיך במצווה עד שנסגרה הרפת ומושקו עזב את הקיבוץ, אבל זה כבר סיפור אחר.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: