המוות מהלך בשבילים... / עוזי בן צבי

המוות מהלך בשבילים...
עוזי בן צבי - עמיעד
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

1955 ואנחנו רק בני שש, ילדים תמימים בקיבוץ קטן. זה עתה נכנסו לגן החדש, בניין ענק שכזה עם בריכת שחייה לידו וסוכת אבן יפהפיה. עצי שקד ניטעו בחצר, וארגז חול גדול היה שם, צמוד לכניסה הראשית. מבנה מפואר של ממש עם מקלחת גדולה ומשותפת כמובן. חדרי שירותים, כיורים לצחצוח שיניים ושישה חדרי שינה, בו התמקמנו ארבעה ילדים – בנים ובנות כאחד, בכול חדר.


איור מאת יעקב גוטרמן

מכיוון שלא היו די ילדים עמדו חלק מהחדרים ריקים.

חדר משחקים גדול היה בחלקו המערבי של הבניין.

המעבר מהצריף העלוב למדי שבו גרנו לארמון הזה היה מרגש עד מאוד.

באולם הגדול שהכיל את שולחנות האכילה, הייתה ממוקמת גם המיטה של האבא או האימא התורנית שדאגו לישון עמנו בלילות, הרבה לפני ששומרת הלילה שהגיע מעט לאחר מכן והייתה אחראית על כמה בתי ילדים.

היינו המחזור הראשון לילדי קיבוצנו הצעיר שמלאו לו אז רק 9 שנים.

 

היה זה ביום קיץ חם אחד, מדרכת בטון צרה הייתה מובילה מחדר האוכל לבתי החברים, במה שנקרא עד היום שיכון המשק. אלו היו פזורים מצדה השני של דרך עפר והמדרכה.

דמדומי אחה"צ המאוחרים החלו להראות בשמיים, ואהרון בנם הבכור של מוטקה ורוחמה  עשה את דרכו מהגן לבית הוריו, שגרים היו כמו רוב החברים הוותיקים יותר, בשיכון המשק.

מוטקה היה ממייסדי הקיבוץ, רוחמה הגיעה מעט אחריו, אהרון היה בנם הבכור וגאווה רבה הייתה להם בו. ילד יפה היה אהרון בלונדיני ודק גזרה כאביו ואמו.

 

כל יום בארבע וחצי היינו יוצאים והולכים, כל ילד בעצמו, לבית הוריו. אהרון עושה את דרכו לבית הוריו, חבר קיבוץ שבא מולו אילץ אותו לרדת מהמדרכה שקשה היה לה להכיל את האיש ואת הילד.

 

רצה הגורל וכף רגלו המסונדלת של אהרון, נחתה על זנבו של נחש צפע ענקי. הנחש נבהל והכיש את אהרון ברגלו. זה מבוהל עד מוות, רץ לבית הוריו, אביו ניסה למצוץ את הארס מאזור הנכישה. ה FARGO הירוק הוזעק ומוישה הנהג דהר עם הילד ואמו המבוהלת לבית החולים הסקוטי בטבריה.

 

השמועה פשטה כאש בשדה קוצים. מייד הוזעקנו מבתי הורינו והמטפלת חווה'לה סיפרה לנו בקול רועד, שאהרון הוכש והוא חולה מאוד. בהזדמנות זו אספה מאתנו את הסנדלים, פרי מלאכתו הנאמנה של שמוליק הסנדלר,  והנעילה אותנו בנעלי עור חומות שהיו לכולנו. את הסנדלים לקחה והניחה בקופסה גדולה אותה הניחה בבוידם של הגן.

 

בבית החולים נאבק על חייו אהרון הקטן. בהיעדר נסיוב, ניסו נואשות להחליף את דמו הנגוע בדם מתורמים. החברים היו נוסעים לטבריה ותורמים מדמם, אבל אהרון הקטן הלך ונחלש עד שאחרי שלושה ימים נדם לבו.

 

הקיבוץ כולו היה בהלם מוחלט. אנחנו חבריו של אהרון, בני ובנות הגן, היינו נסערים והמומים. בפעם הראשונה נתקלנו בו, במוות המהלך בקרבנו, תמיד ידענו שבקיבוץ יש שפע צפעים, אבל בפעם הראשונה, פגשנו בתוצאות הנכישה.

 

בוקר אחד, בלול התרנגולות הצמוד לגן, בו קירקרו בשמחה מספר תרנגולות שהטילו ביצים, אותן היינו אוספים ואוכלים כביצים קשות, ראתה הגננת נחש צפע ענק שרוע לו אחרי ארוחה נכבדה של ביצים ואפרוחים. היה זה אכן נחש ענקי אורכו היה יותר משני מטרים והוא הנחש, היה שמן ונינוח.

 

ישראל המא"ז רץ לביתו וחזר עם תת מקלע "סטן" ובעוד אנחנו מורחקים מהמקום, צרור קצר מהסטן סיים את חייו של הנחש. האם זה היה הנחש שהכיש את אהרון או לא, לא נדע, אבל הסיפור הוא שזהו הנחש.

 

בצוהרי היום, הלך כל הקיבוץ אחרי ארונו הקטן של אהרון. מוטקה ורוחמה היו נתמכים על ידי החברים. היישוב הקטן שאיבד שבעה מחבריו במלחמת השחרור, חווה אובדן מסוג אחר. לראשונה איבד הקיבוץ בן מבניו והרגשת הציבור הייתה קשה. לנו הילדים לא הרשו להשתתף בלוויה, ואפילו לא להציץ בארון הקטן שעמד בחדר האוכל. משם יצא מסע ההלוויה לבית הקברות הקטנטן בצל ההר, סמוך לואדי.

 

מיטתו של אהרון עוד עמדה בחדרנו מיותמת, זמן רב. איש לא העיז לגעת בה או לשבת עליה, כאילו נגע בה המוות.

 

אנחנו, עוד שנים רבות המשכנו להלך בנעלים חורף וקיץ. הסנדלים הותרו מחדש, רק כעשר שנים לאחר מכן. אהרון היה הילד האחרון שנוכש ומת. זמן קצר לאחר מותו, פותח הנסיוב וכל מי שהוכש מאז ועד היום, נחלץ מזרועות המוות בזכות הנסיוב.

 

מוטקה ורוחמה? הם הולידו עוד שלושה בנים, אבל עננה של עצב נשארה לעולם על פניהם ואנחנו איבדנו אתה את התמימות של ילדותנו.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: