זיכרונות חבר קיבוץ מ...עזה / אורי פינקרפלד

זיכרונות חבר קיבוץ מ... עזה

אורי פינקרפלד - רבדים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מדי פעם בפעם, כאשר על מרקע הטלוויזיה, בגלי הרדיו או מעל דפי העיתון מופיעה ידיעה, מאמר או סיפור, עולים וחוזרים הזיכרונות, הרשמים והחוויות בקשר האישי שלי עם עזה.

איור מאת יעקב גוטרמן

לא לחמתי ברצועת עזה במלחמת סיני ב-1956 ולא בששת הימים. לא שירתתי ברצועה במשך כל שנות הכיבוש. לא הייתי תושב בגוש קטיף ולא לקחתי כל חלק בפינויו. ובכל זאת, בעבר הייתי קצת מעורב.

 

ההיכרות הראשונה שלי הייתה, עד כמה שאני זוכר, בטיול שערכנו לסיני עם כיבושו. חלפנו ביעף על עזה, חאן יונס ורפיח ושעטנו למרחבים.

 

בראשית שנות השבעים סיפקתי אפרוחי תרנגולי הודו, מקיבוצי - רבדים, להיאחזות הנח"ל בכפר דרום ולחוות הלולים של משפחת אל-דאקה ליד בני סוהילח. הבאתי את האפרוחים וגם הדרכתי את המגדלים בגידולם. כשנתיים או שלש הסתובבתי הרבה ברצועת עזה. הכרתי ערים, כפרים, נופים ואנשים.

 

שכחתי את שמו, הוא היה אחד מסוחרי העופות הגדולים ברצועת עזה והיו לו קשרים טובים בישראל. בערך בן גילי. גם אנחנו שיווקנו לו תרנגולי הודו. ערב אחד העמסנו את הכלובים על משאיתו, היא נסעה לדרכה והוא נשאר לחכות לבנו שיאספו במכוניתו הביתה, לעזה. יושבים ומחכים ליד הלול ועל ספלי הקפה נקשרת שיחה על דא והא. גם זיכרונות. אנא מן אסדוד, הוא מספר לי. בארבעים ושמונה ברח עם משפחתו מהכפר אשדוד לעזה. המשפחה מהעשירות בכפר ולהם פרדסים, כרמים ושדות. השתכנו וחיו בדוחק במחנה הפליטים ג'יבליה. במשך השנים התעשר ובנה את ביתו בפאתי המחנה. לא חסר לו דבר ורואה בטוב את מצבו. אבל... תגיד לי הוא שואל כשיגיע השלום יחזירו לי משהו? נכון, הייתה מלחמה, גלינו מכפרנו. ככה זה בעולם. אבל משהו יחזירו? אני מבין ומסביר לא צריך לטפח אשליות. צריך ביחד לחפש פתרון... אפילו לא כמה דונמים, משהו? אתה יודע, הפרדס שעל יד הכביש ליד ניצנים היה שלנו. הייתי משפץ את הבית בפרדס. לא אחזור לאסדוד שאיננה, נשאר כבר בג'יבליה... רק משהו בשביל הילדים, שידעו... אוי, כמה אני מתגעגע לאותם הימים...הוא בשלו ואני בשלי. משתתק ועצבות גדולה יורדת על פניו... וואלה הוא ממלמל תהיה עוד מלחמה...

 

באוגוסט 1974 נכנסתי לתפקידי כרכז ועדת ההתיישבות של הקיבוץ הארצי. הוטל עלי לחדש את מעשה ההתיישבות לאחר שבע שנים רזות בהן לא הקמנו אפילו קיבוץ חדש אחד. הגרעינים שלנו היו "דיירי משנה" בהאחזויות הנח"ל נצרים, מורג וקטיף וזאת למרות התנגדותנו המדינית העזה להתיישבות ברצועת עזה. אחד מצעדי הראשונים בתפקיד היה למצוא האחזויות מתאימות בהן יוכלו גרעיני התנועה לשרת ללא סתירה גדולה כל כך...

 

"...התייחסנו וקבענו עמדה גם לגבי אזורים בהם לא הייתה לנו כל כוונה להקים קיבוצים שלנו. כדוגמה אזכיר את תכנית ההתיישבות ברצועת עזה. לא היה כל הגיון בהקמת ישובים ברצועת עזה, לא מדיני, לא בטחוני ואף לא התיישבותי. ברצועת עזה הקטנה והצפופה אין כמעט רזרבות קרקעיות ואת המעט תפסו הישובים היהודים החדשים שהם איים מבודדים בתוך ים גועש של תושבים ופליטים ערבים. אין שום סיכוי לבנות שם יחסי שכנות מינימליים, אלא רק לטפח איבה ושנאה. לא נרתענו לקרוא במילים ברורות לפינוי ישובים אלה כאשר היו עוד קטנים ומעטים... בחדרי הישיבות הייתה לעיתים תמיכה מגומגמת בעמדתנו וגם מבין מתנגדינו הפוליטיים, אבל ההכרעות היו כמובן אחרות. תנופת ההתיישבות ברצועה עוד התגברה לאחר פינוי ימית..." [מתוך מאמרי ב"הדים", 1982].

  

ב"ועדת גבתי" שליד "המרכז החקלאי" התנגדתי בתוקף לאזרוח היאחזות הנח"ל ולהקמת נצר חזני, הראשון בישובי גוש קטיף. מזכיר הקיבוץ הארצי קורא לפנות את הישובים ברצועת עזה פורסם "בידיעות אחרונות" לאחר הופעתי באסיפה בעין ורד עם מני פאר ואנשי "ארץ ישראל השלמה"...

 

בשלהי תקופת רבין הראשונה התכנסנו בחוג סגור, מספר קיבוצניקים פעילים בריכוזו של רפי קוצר, לדיונים פוליטיים. הוטל עלי להכין פתיחה לדיון על רצועת עזה לקראת פגישה עם ראש הממשלה. היו לי מקורות טובים ועשיתי עבודת הכנה ראויה. על מפה טופוגרפית 1:100.000 שרטטתי בנייר שקוף את תוכניתו של השר ישראל גלילי, אז ראש ועדת השרים להתיישבות ועליה שקף של גישת צה"ל כפי שהסתמנה בתכנית העבודה החמש שנתית של אגף התכנון בראשותו של האלוף אברהם תמיר. כבר במבט ראשון אפשר היה לזהות שהגישות שונות. גלילי ויחיאל אדמוני, אז מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, הכינו את תכנית האצבעות - להכניס תריסי התיישבות בין הערים הערביות הגדולות: נצרים בין עזה לדיר אל באלח, כפר דרום וקטיף לפני חאן יונס ומורג בינה לבין רפיח. אצבעות הישובים היהודים, לפי גישתם, ימנעו את הרצף הפלסטיני של הרצועה. לעומת זאת, גישת צה"ל, בצורה הברורה ביותר הייתה אחרת. השליטה ברצועת עזה התבססה על הערכות לאורך חוף הים, מתקנים צבאיים ושטחי אש ואימונים. שליטה צבאית בלבד והתנגדות לאזרוח ההיאחזויות. כשהלבשתי את שני השקפים על המפה הטופוגרפית הובלטה מאד הסתירה בין שתי התכניות.

 

כשבעה חברים נכנסנו ללשכתו של רבין. הצטרף אלינו גם גלילי, שחדרו היה צמוד ללשכה. רבין היה כדרכו סגור אך שמע בעניין את סקירתי. הסתכל במפה ובשקפים, שאל והעיר מספר הערות אך לא קבע עמדה זה עדין בדיון... כשלחצתי והסברתי שוב את השגיאה הגדולה בתכנית ההתיישבות ההולכת ומתבצעת התפרץ גלילי, שלא כדרכו: אצבעות? קרא כל היד! ודפק בחוזקה על השולחן. כף ידו כיסתה, על המפה, את רוב שטח הרצועה...

 

מחמד אבו ראשיד, גם הוא תושב מחנה הפליטים ג'יבליה. בן למשפחת בדואים מסביבות באר שבע שגלתה ממקומה. הגיע אלינו כפועל המחלקה לבניה וכשסיימו את עבודתם, נשאר לעבוד אצלנו בבנין ותחזוקה. עובד מקצועי אחראי ומסור. במשך השנים היה לבן בית ולחגים היה מביא אתו לקיבוץ את בני משפחתו. גם אני ביקרתי מספר פעמים בביתו. "ביתו"? מכסימום - ביקתתו! שני חדרים קטנים ונמוכים בהם הצטופפו הוא, אשתו וששת ילדיו. בביקורי למדתי משהו על תנאי החיים במחנה פליטים. הדוחק הצפיפות, הסמטאות הצרות. אך היו גם רחובות רחבים מאד שחתכו את הישוב לאורך ולרוחב. האנשים שבתיהם נהרסו על ידי הבולדוזרים דווקא מבסוטים סיפר לי אבו ראשיד. פתיחת הדרכים, שיאפשרו לכוחות צה"ל בעת הצורך להיכנס למחנה, בוצעה ללא התנגדות ובשקט. שרון, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, דאג לבנות בתים חילופיים למתפנים מרצון... אחרת לגמרי פעל כשפינה את 1200 המשפחות הבדואיות מפתחת רפיח...

 

דצמבר 1987, האינתפאדה הראשונה - האם זה מקרה שפרצה דווקא בעזה?

 

אבו ראשיד המשיך לעבוד אצלנו. בהפסקות ארוכות וקצרות של ימי העוצר, סגר בלשוננו היום. היתר כניסה לישראל היה אבל בגלל תקלה משרדית כלשהי לא חודש כנדרש והוא נאלץ להישאר בביתו. לא הצליחו המאמצים בכתב ובטלפון ורכז הבנייה ביקש שאנסה לנצל את קשרי במנהל האזרחי לפתור את הבעיה. אבו רשיד חיכה לי במחסום ארז ויחד נכנסנו למשרדי המנהל בעזה. התרוצצנו ממשרד למשרד, בעזה ובג'יבליה ולבסוף הגענו ללשכת התעסוקה. חצר מגודרת ובה מצטופפים כמאה או יותר מבקשי עבודה בישראל או בהתנחלויות. תור ארוך לשני אשנבים קטנים במבנה הבטונדה. אני, יהודי יחידי בתוך הקהל הדחוס, מחפש עמדה מתאימה כדי שגבי יהיה מוגן מסכנת סכין אפשרי וקצת מתוח מחכה לתורנו... כנראה מבחינים בי וחייל בא ומכניס אותי למשרד פנימה. תמיהה, מה אני מחפש כאן?!... סוף טוב. הגעתי לאיש המתאים המוצא את התקלה ומבטיח לחדש את ההיתר. עייפים וסחוטים אנו עוזבים את המקום ומנגבים חומוס באחת המסעדות הקטנות. מצטרפים עוד שני עזתים, מיודעיו של אבו ראשיד. נקשרת שיחה בעברית רהוטה. עבדו בישראל אבל עכשיו מנועים מלהגיע. מספרים על קשיי החיים בעזה, מחנות הפליטים, אונררה והממשל הצבאי וכמובן על ישראל וכמה טוב היה לעבוד ולהרוויח... בדרך הביתה אני מסכם לעצמי שזה היה יום עיון מעניין... אך לשאלה הגדולה לא הייתה תשובה...

 

מרץ 1988, אחרי שלשה חודשי פעילות מבצעית בעזה, יוצאת פלוגה מגדוד הצנחנים להתרעננות במחנה ג'וליס. קצינת החינוך הגדודית מזמינה את חנן פורת מכפר עציון, מראשי גוש אמונים, ואותי ליום עיון פלוגתי בנושא ארץ ישראל – יהודים וערבים. כל אחד בתורו אנחנו מבהירים את עמדותינו. נשאלות שאלות ונאמרות הערות. יש הקשבה והתעניינות. המג"ד מסכם ומודה לנו. חנן מתעקש כמובן להגיד את המלה האחרונה ואני כתגובה מציע להם הצעה: הנה, הייתם בעזה, פטרלתם בסמטאות ג'יבליה, קללו אתכם, ירקו ויידו בכם אבנים, פיזרתם הפגנות ובצעתם מעצרים, לא קל ובודאי גם מתסכל. אני קצת מכיר את עזה ויש לי ידיד בג'יבליה. אם תרצו, כשתהיה לכם חופשה, אוכל לקחת אתכם, על אזרחית, לביקור בג'יבליה. תוכלו לראות בעצמכם איך זה נראה גם מהצד השני...ואולי גם להבין משהו...

 

למחסן בחצר ביתו של סעיד ראבי בג'לג'וליה אני פורק את מטעני קופסאות המטרנה שהעמסתי על הטנדר הגדול שלנו. תרומת קיבוץ "מעברות" לילדי השכונות ומחנות הפליטים בימי העוצר הממושכים. גם מאגף החלב של "תנובה" השגתי כמות גדולה של "חלב אמיד". מכאן, בתאום עם וועדת הסיוע של ערביי ישראל אנו מחלקים לנזקקים. ביוזמת לטיף דורי, מפעילי מפ"ם, מתארגן המשלוח לעזה. דר' חידר עבד אל שאעפי מקבל אותנו בידידות בפתח בית החולים. הוא ממנהיגי הציבור המרכזיים בעזה ולטיף כמובן מכירו היטב משכבר הימים. המטען נפרק ומכאן יחולק לפרוורים. לאחר סיור קצר בבית החולים הדחוס פצועים וחולים, במשרדו על ספלי הקפה - יש עתיד, יש סיכוי הוא מסביר אבל רק עם ישראל תשכיל לנהל את מהלכיה בהבנה ורצון כנה ולא להמשיך בהשתלטות על משאבי המים והקרקע המעטים של הרצועה... המשך לאותה שיחה קצרה אפשר היה לשמוע בהרצאתו המקיפה של הדוקטור במפגש בצוותא בתל אביב...

 

מאז עברו כבר עשרים ושתים שנים. לא המשכתי לבקר ברצועת עזה. הייתי פעם או פעמים, ביקורים קצרים בלבד. הזמנים השתנו. לא קלטנו את המסר שהביאה האינתפאדה. נשבור להם את הידיים והרגליים!... הייתה תשובתנו והמשכנו להתנחל, להגדיל את היצור והיצוא החקלאי בעזרת העובדים הפלסטינים הזולים. הישובים היהודים גדלו פרחו ושגשגו.

 

כשרבין הכריז עזה תחילה צריך היה לפנות רק כמחצית ממספר התושבים שפונו בהתנתקות של שרון. ואולי אפשר היה להתפנות בתאום והסכמה. לא הזדרזנו לקדם את הסכמי אוסלו כי קשה לוותר על חבלי ארצנו...

 

לא אנחנו הבאנו לעזה את החמאס אבל אנחנו פתחנו וסללנו לו את הדרך. במעשינו ומחדלינו עזרנו לו לכבוש אותה וכך הכנסנו את עצמנו למבוא הסתום...

 

האם חבל לבכות על חלב שנשפך?

 

יש ללמוד לקחים ולהסיק מסקנות. רק אם ידעו מנהיגינו לקחת את האחריות, להבין ולהודות שאת רוב הצרות אנחנו הבאנו על עצמנו - רק אז, אולי יש סיכוי להתקדם לקראת פתרון של אמת.

_________________________

* הכותב, חבר קיבוץ רבדים. לשעבר - מזכיר הקיבוץ הארצי.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: