ברנר / אורי איתיאל

 

ברנר

אורי איתיאל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כולם הלכו לכוון בית הכנסת. שם, בשולי הרחבה הגדולה והריקה, נאספו האנשים ועמדו צפופים ושותקים.

איור מאת יעקב גוטרמן

במרכז הריק היה מונח על אלונקה, ברנר. עטוף בשחור וקשור משהו. דווקא בסוף - קשור.

 

היה אחר-צהריים של חורף. ענן שחור הסתיר את כל קרני האור והכול ברחבה צעף אפור - אבני השיש, הירוק של הדשאים ופני האנשים.

 

ובתוך האפור והדממה מתרוצץ לו אומגליק, הגבאי השמן, כדי לסדר סידורים אחרונים... ואף שכל הסידורים כבר היו מסודרים, הוא עובר ברחבה הריקה מצד לצד והליכתו הדובית ותנועותיו החפוזות חורצות את השקט ומנוחת המת.

 

אומגליק מחלק פסוקים וכיבודים ומשאיר הוראות אחרונות... ואמרו עליו, שאי-אפשר איתו ויותר שאי-אפשר בלעדיו. וגם לעת כזאת, שהכול קר ואפור ושותק ומכווץ - הוא נע ונד ואגלי זיעה ניגרים על פניו הבלתי מגולחים והוא עדיין בבגדי עבודה חמוצים וקמוטים עם ריח לולים חריף.

 

מחכים. מחכים למשפחה של ברנר.

 

אני עומד בתוך הגוש הצפוף-צפוף וככל שרצוני עז להֵראות נינוח ורגיל, משדר לי המוח בגלים קצרים מנגינות אחרות מזמנים אחרים. עיניים מבריקות.

 

הפגישה הראשונה עם ברנר. הוא היה מרכז ענף ואני נחלאי, טירון בקיבוץ. וימים שלפני, היו שהזהירו אותי מלהיכנס אצלו והיו מונים "מעלותיו" ושומר נפשו ירחק מהשידוך. אלא שאילצתי עצמי לעשות מעשה ולטבול באחת במים הקרים. הייתי בוגר בית ספר מקצועי וחישבתי זאת כמעלה וכנקודת זכות בבואי לשיחה-פגישה.

 

נפגשנו. עם שהייתי מהסס, ניסיתי לעטות מסיכה של בטחון, שאולי העדיף ויישא חן בעיניו. אלא שנטרפו קלפי מהר מהצפוי ולא שיערתי כי לימודי בבית הספר יהיו לצנינים באוזניו. לא הועילו מילות נימוס וחנופה ופטר אותי בכך: "יכול להיות שאתה יודע יותר, אבל כאן אני קובע..."

 

וכאילו שהיה מאויים על ידי, וכל שהתכוונתי לטובה התכוונתי, ומעשה שטן - עיקם ופיתל את הדיבור ושיקע בי דאגה לבאות.

 

למחרת נכנסתי לעבוד עם ברנר בבית המלאכה. היה ממוצע קומה וצנום ועל פניו החיוורות מעט, שפם שחור עבות עם קצוות מעוקלים ומחודדים. על ראשו קווצת שיער חלק עם ניסיון לבלורית, כמו החבר'ה... ובתוך הפנים - עיניים מחייכות, שובבות, לועגות לכל והתקופה היא של החבר'ה וניחוח הפלמ"ח, החלוצים והמלחמות ועדיין יש בה ממש.

 

ולבחורים - הבלורית המקורזלת, המכנסיים הקצרים-קצרים עם השוליים המקופלים ועם החגורה הרחבה הננעלת על שתי שיניים במרכז - הם הסמנים. ועל אף שברנר היה מאמץ את הסמנים, הייתה בו שרטת דיבור וגרמה בהם פגם. היה מבטא שין כסין והשתעשעתי, כמו היו המלעיזים מתגרים לומר "שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות"...

 

והעבודה המשותפת הייתה מקרבת אותנו והזמן היה מפלח בקליפה העדינה ורקמת החיים כמו מתגלה ומספרת סיפורים.

 

אבא של ברנר היה תלמיד חכם וחזן בבית הכנסת. היה כופה על ברנר לימודי קודש וכאשר מגיע "סיום", היה מושיב את בנו על ברכיו וברנר הקטן נדרש לדרוש והכול על-פה, דפים שלמים. היה הקהל צופה ומאזין ומשבח את הילד ואביו וכל התשבחות יוצקות עליו שמן המשחה. עד לימים אחרונים לא הניח לשכוח את נוראות ה"סיום" ואת המשטמה לכבוד הנרדף.

 

מחכים. מחכים למשפחה של ברנר.

 

בליל חורף אחד, נקראנו לתיקון תקלה בבית אמון של אפרוחים. מבער התנור לא פעל ולא בפעם הראשונה, אלא שעתה ירד גשם זלעפות והקור סיכן את האפרוחים הקטנים. שעה ארוכה היינו רכונים על המבער ולראשונה שמתי לב, שידיו של ברנר רועדות מעט מפני הקור. לפלא היה בעיני ולא התיישב בראשי, עם הדמות הקשוחה והצינית ועם השפם המעוקל והחגורה הרחבה.

 

ובאמצעו של הלילה נשרכנו לחדר האוכל שחורים ועייפים, כדי "לחטוף" איזה ארוחת לילה. ויותר משהייתה ארוחת הלילה סעודה, הייתה טכס וחוויה. בדרך למטבח פגשנו בשומר המשועמם, רכוס כולו מפני הצינה ורק העיניים הסגירו את שמחתו לנטוש השמירה ולהצטרף למסיבת זוללים. כלל ראשון - הבאת "פרודוקטים". לשם כך הדריך אותי ברנר להיכנס דרך עליית הגג בצריף של קוגל האקונום ולרדת לקודש-הקודשים ושם אמצא מכל טוב. ביצים ועופות, תפוחי אדמה וקפה וכל שיוגנב לקופסת הקרטון ולכיסים הרי זה משובח. עשיתי ככל המצווה ותמה הייתי איך ברנר, שהוא כבר "חבר", משתובב כאחד מפוחזי הגרעין ואינו חושש מתפיסה בקלקלתו. בעוד אני טורח בשליחות, הלך ברנר ונקש בדלתה של ציפקה וביקש בקול מפתים לארח לנו לחברה. בתוך זמן קצר היו הבישולים בעיצומם וריח המטוגנים וניחוח הקפה עשו לנו חגיגה.

 

ציפקה הייתה ידידה של ברנר. הידידות נרקמה עוד בנח"ל ובגרעין ולא פגה בתמורות הזמן, שהיה ברנר נשוי לרוחל'ה ואב לשניים וציפקה עדיין רווקה. ברנר לא חסך עצמו מקרבתה והכל ידעו. ציפקה הייתה מלכת הגרעין ומשובבת-מסובבת בחורים והיו אלו נמשכים אליה כדבורים אל נופת צופים. כולה מחמדים ועולה משיר השירים.

 

שתיית הקפה נשמעה היטב במצמוצי שפתיים ושאיבה זהירה ואיטית מהספל החם. זה היה הזמן לסיפורים ולבדיחות.

 

ואהבת החיים של ברנר הדביקה את את כולנו ושיחררה לשונות רעות ורכילויות מרושעות והנאות של רגע. ברנר עוד ליווה את ציפקה בשביל החשוך לצריפה ואני עם עין אחת צופיה, ראיתי אותו צועד לבדו לביתו וכמעט שלא התעכב...

 

מחכים. מחכים למשפחה של ברנר.

 

הייתה דממה של צער ומועקה. צער על המת ומועקה לבלתי ודאי. האם רוחל'ה תבוא להלוויה? האם תצא מביתה ומהסגר שהטילה על עצמה? למעלה מעשר שנים, שנפרדה מברנר ובקול ענות חלושה כאשר כשל כוחה. שבע עשרה שנה טיפלה בו ועבדה אותו מאותו יום שנפל משלד ברזל גבוה והפך נכה ובעל מום, משותק ממותניו ומטה. רוחל'ה הייתה צעירה וכל החיים פרושים לפניה, כאשר נפל עליהם האסון. לימים, היו ממשפחתה שדחקו בה לנטשו, אולם אהבתה אליו ומצפונה הרגיש-רגיש לא הותירו בה ספקות. היא איתו. ומצוקות העיתים צילקו את הנפש אט-אט ויום רודף יום ושעה את אחותה ורוחל'ה מחליפה חיתולים, מייבשת, רוחצת, חובשת וחשה את כל המטה המדולדל והמת. הייתה מעירה את ברנר פעמיים-שלש בלילה והופכת אותו כהוראת הרופאים, שלא יווצרו פצעי לחץ. רוחל'ה נגעה בשאול.

 

איש קשה. ומילא שלא יכול היה לגמול, לא טרח למילת תודה ובדרך כלל היה נירגן ומריר כלפי עולם ומלואו. הקיבוץ בנה לו בית מיוחד לצרכיו ורכש מכונית עם סידורים ייחודיים לנהיגה ביד, כדי להיטיב עימו.

 

ברנר היה מקובל ואהוב על שפיץ - מרכז המשק - וזה האחרון שהיה אישיות חזקה וסוחפת, מנהיג ומנהל והכול יראים מפניו, ידע שלא לקפוץ יד, אף-על-פי שבצריכת הפרט חסך וקימץ עד גבול יכולת החברים. וטוב למסתופפים בכנפיו לאלו החגים סביבו שהיו נזהרים מטפריו.

 

התאונה והאסון ליכדו את הקיבוץ. התקבצו כל הרבדים, כדי להיות קיבוץ טוב. המקורבים, השכנים, החברים וגם דרוכי היבלות וחורשי רעתו של ברנר - כל ישראל חברים... וכולם ערבין זה לזה...

 

בעשר בבוקר היה ברנר מרים עצמו מעל המיטה ובתנועה סיבובית מניח את גופו החי על כסא הגלגלים. בעודו יושב, היה גורר את חציו המת אל הרגליות, נקשר וערוך לתנועה. עבד בהנהלת החשבונות וכדרכו, בלימוד עצמי, רכש לו מוניטין כרואה חשבון מעולה ללא תעודה של הרשות.

 

לעת ערב היה גורר עצמו למיטתו וקורא ספרים בתאווה גדולה, במהירות ובקצב דמיוני, ותמהתי כיצד מונע עצמו מהנאת הקריאה האיטית והמתונה. ולפני תנומה לעפעפיו, היה משמיע לעצמו קטעי חזנות מוקלטים שהיו אהבת חייו. ובשעה שיוסל'ה רוזנבלט או הרשמן היו מנגנים לפניו, היה ברנר מתענג על שירתם בעצימת עיניים והיה מפזם אחריהם בקולו המזייף בהנאה שאין לה שיעור.

 

חברים מעטים התמידו בחברתו והישירו מבט במסכת ייסוריו. ולבד מנרגנותו, נהנו משיחה מלומדת וקולחת והייתה הרגשה של נעימות, בשל חידודי הלשון ובקיאותו של ברנר בכתובים ראשונים ואחרונים.

 

פעם, לפני שנפרדתי ממנו בשעה מאוחרת, הבריקו עיניו במשובה כבימים שהיו ואמר לי ספק בהיתול, ספק בתוגה: "כל אדם יש לו חלום. אתה יודע מה חלומי?" עמדתי כבר לצאת את הבית וחשבתי לעצמי, מה יהיה חלומו על רגל אחת. אמר: "אני רוצה להשתין בעמידה, ולו אך עוד פעם אחת".

 

"ליל מנוחה", סיננתי בחיוך של מבוכה, "לילה טוב".

 

במעלה הדרך לביתי, היו ערפילי לילה כבדים מתערבלים וקורנים אל מול פנסי הרחוב העמומים והרהרתי בייסוריו של ברנר ששיפלו קומתו וגאוותו.

 

מחכים. מחכים למשפחה של ברנר.

 

המיית הרוח מבעד לעצים הנישאים סביב, שרקה מנגינה עצובה-חרישית והרוח הקלה הצניחה טיפות זעירות על פני האבלים. הגיעו. המשפחה של ברנר. רוחל'ה לא נראתה בין החבוקים וידעו כולם - היא לא במלווים. רוחל'ה וחידתה היו לבשר אחד.

 

היו הרגבים נופלים בקבר הפתוח וצליל מפצם הרעיד לבבות. אחר-כך היה שקט ותלולית קטנה נערמה מעל. המזכיר הוציא נייר מכיס חולצתו וספד. המילים היבשות והמשפטים המהוקצעים המעוטרים פסוקי חז"ל, לא נגעו. הספד "מקצועי". תהלוכת מילים של שבת. התלולית הטרייה, הכמו שקופה, הפגישה את מבטינו. עיניים. העיניים המחייכות מבריקות ושפתיו נעות וקולו לא נשמע. "ספר להם, תזכיר להם, תזכיר להם את האסיפה על סידור העבודה... ספר..."

 

יושב-ראש האסיפה חבט בכף ידו על השולחן והיסה את החברים. "על סדר היום בחירת סדרן עבודה. הצעת המזכירות - ברנר. מישהו רוצה לדבר?" הכול היו מתוחים ודרוכים, שכן ההצעה שהתפרסמה על לוח המודעות בערב שבת, הציתה מחלוקת והיו המצדדים והמתנגדים כותשים ודשים בעניין כל אותה שבת. שקט. אף אחד לא קם. המתנגדים התפתלו על הספסלים והייתה ציפייה לראשון מיידי האבנים. שוב שאל היושב-ראש ועוד מעט קט היה מעלה הסעיף להצבעה, אלא שאז קם צינגלה, חיוור שלא ברגיל ובקול מהסס ועילג החל שופך קיתונות של רותחין על ברנר ועל המציעים, שלא התחשבו ברגישות הציבור להתנהגותו המתנשאת והבלתי חברותית של ברנר. עוד הזכיר צינגלה את לעגו לכל ערך מקודש ועל אשר אינו מקפיד במילוי שעות עבודתו. כל אשר נדחס בראשם של האנשים משך השבת השתחרר ונפרץ והיושב-ראש לא הצליח לשים ידו על הסדר שעה ארוכה.

 

תערי השנאות איימו לבתר את ברנר ולרמוס את הרע והטוב יחדיו והכל עד שקם שפיץ - מרכז המשק - והחל דיבורו מתון-מתון ובאחת השתררה דממת קשב. היה נאומו מלאכת מחשבת ולא היה צריך לטרוח בשל כך והיו המילים סדורות אחת לאחת והדברים נוקבים. הפנים היו קשובות ויראות, שאוי לו לנכנס מתחת ללשונו של שפיץ, שהיה הופכו לגל עצמות. שפיץ ירה בליסטראות ונופף ידיו באיום כדי לחסות על אושיות הקיבוץ ועל עמידה במבחן ועוד ועוד. לסיום, מתח קשתו ושלח חץ מורעל קטן לכיוונו של צינגלה והזכיר לו חטאים נשכחים. צינגלה התכווץ והתגמד ומצר שאמר דברים בגנותו של ברנר ושאמר דברים בכלל...

 

וכמו הדברים מובנים מאליהם, הפליג שפיץ בשבחו של ברנר וכמו הדברים מובנים מאליהם נבחר ברנר לסדרן עבודה בקיבוץ.

 

תם ההספד. אומגליק השמן ניצל את השקט שזכה בה המזכיר וכבר אסף את כלי החפירה, לא בלי רעש ונעמד ליד הקבר וביקש, כנהוג, בשם החברה קדישא, סליחה ומחילה מן הנפטר, שמא פגעו בו ולא נעשה הכול לפי כבודו.

 

ובדרך מבית החיים אל בתינו הלבנים, אחזוני הרהורים על החיים והמתים ועל הסבל הנורא שהעמיס הבורא על בני תמותה. ברנר נגאל מייסוריו, ושארי הבשר וחברים, שכנים ומקורבים - גם הם בנגאלים, ונדחקה המחשבה לפינה אפילה-אבילה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: