ונפשו קשורה בנפשו / אורי איתיאל

 

ונפשו קשורה בנפשו

אורי איתיאל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

גוזלו ישב ליד המצבה, ספק מהורהר, ספק בוהה ומבטו מפוזר במילים, וכמו האותיות מרצדות מכל קצה לאמצעה של שורה וחוזרות למקום שהיו.

איור מאת יעקב גוטרמן

לכשרגעו המילים והאותיות, הייתה ידו של גוזלו מלטפת את השיש החלק ואצבעותיו מהלכות בין האותיות, נוגעות לא נוגעות. אף שהצער כבד עליו, כבר לא נקוו דמעות בעיניו ויגונו בא עד פיקת גרונו הכואב. גוזלו חפן רגב לס קטן והניח ליד החרב והזית. "עופר שלי"... מלמל וקולו לא נשמע. טיפות גשם דקות זרזפו על פני המצבות וגוזלו משך מאחורי גבו את הכובע המשולש לסוכך על ראשו, הרים עצמו ובצעדים קטנים יצא מבין שורות המתים.

 

כביש אספלט ישן הוביל מסככת הטרקטורים לכיוון השדות, וכל בוקר היה גוזלו מהלך בשולי הכביש הצר והמחורר, חוזר מן השקט ומדום המתים לפעימות החיים. לעת כזאת, היו הגננים רתומים לכליהם ופניהם לשדות החומים, מתנהלים בכבדות ומקרטעים במהמורות הדרך ושמורות עיניהם עייפות מ"תור ארוך" של אתמול ושלשום ושלפני.

 

עננים אפורים דחקו בעננים שחורים ואף אלו נמוגו אט כנוצות ברוח. טיפות גשם אחרונות טורדניות היטיבו עם גוזלו והיה ראשו שפוף משהו לכוון ההליכה ופטר עצמו מ"בוקר טוב" לעולים מולו מן הבית לשדה. שמש טובה של חורף עלתה בגבו של גוזלו וכל הארץ צבעים של בוקר. ורק הוא, גוזלו, קופסה מכוסה של אפור. וריח גשם ראשון, שהיה מבשם נחיריהם של עובדי האדמה לא חדר בגוזלו ופניו עצובות, חרושות, חתומות. ובעוד הדרך לפניו, היה מהרהר כמה קבין של צער ירדו עליו והוא בהסתר פנים. בלי משים כבר הרגיל עצמו לאורחות עקלקלות. היה ממיר את תפילת שחרית והנחת תפילין בעלייה לקבר, מסתגף מפירורי הנאות של יום-יום ומזונו חרובים. ואף שלא התנזר מאשת נעוריו, היה שוכב בחיקה בקצובות זמן כדרך יורדי הים וגם כך כאילו כפאו שד. וצער האובדן בעקידתו של עופר, כופף את גוו ואף אמנם שהגיע לעצה, היה הולך שחוח כאילו בגבורות.

 

ואדון עולם יושב על כס, ובכל בוקר מוציא חמה מנרתיקה ושוב סתיו וחורף ואביב, ושם למטה על הארץ ילכו האנשים ויהיו שונאים ואוהבים ויבואו חיים חדשים וישמעו מצהלות ילדים וחוזר וחוזר וחוזר. והחללים השחורים והריקים יבואו בלילותיו של גוזלו ויתנו בו ספק לקדושת החיים. לימים, הדיר עצמו מ"אסיפת החברים" כמו גם ריחוקו מחבריו המעטים ובני ביתו. אהבתו הגדולה של גוזלו לספרים נמחקה ודהתה והיה מתמכר לטלוויזיה, משל הייתה פרחי פרג המשכיחים מועקותיו.

 

משהגיע גוזלו לסככה, עלה על הטרקטור ולאחר שלחץ ומשך, יותר מפעם אחת, להתנעה של בוקר, הניח עצמו על הכסא המרופד לחציו והמתין לחימום המנוע. בתוך כך הזכיר לעצמו את הפגישה עם לידר המזכיר שנקבעה לאותו יום. גוזלו העביר כף ידו על לחיו ואף שהייתה ככף איכרים חש בזיפים קוצניים של תחילת השבוע. גוזלו נסע לפרדס.

 

יוסף קוזלובסקי היה מ"ילדי טהרן" ועם עלייתו לארץ שובץ לחברת נוער בקיבוץ "שער עזה". אף שניסו לקרבו ומתאמצים להטמיעו בין הנערים, לא עלה הדבר יפה ובדידותו של יוסף קוזלובסקי הייתה לדאגה. גופו הצנום וכתפיו הכפופות משהו, הביאו לעולם את כינויו "גוזלו" ולימים נשכח יוסף קוזלובסקי ונמוג בזיכרונות ילדותו עם ביתו בשצ'צ'ין השרופה. הגם שפרישותו של גוזלו הייתה ניכרת, הביאה לו חברת הנוער חיים חדשים. היה מנתק עצמו מטלטולי הדרכים והלמות צעדי הקלגסים, מפחד המחר ללא אור ומאימת הצלב על חזה הנזירות הטובות, מזיכרונות שחורים ופרידות קרועות.

 

גוזלו הרגיש בית. לקראת "ארוחת ארבע" היו הנערים יוצאים מצריפי הנוער ועולים למשפחות המאמצות לכוס קפה ועוגיות ולשיחה קלה. תחילה בושה ונימוס של רחוקים, עד לפגישות של "אהלן, מה נשמע" ויד טופחת על כתף.

 

ימים אדומים ושחורים צרבו בגוזלו לא להפנות מבט לאחור וכאילו יד נעלמה חופנת צווארו קדימה, אל האור והתקווה. גוזלו נצרב להיות צייתן, להיות שתקן, להיות ברוש נכפף ברוח, לכלוא צער ודמעות ולהיות צבע אפור. תמיד אפור.

 

לידר שייך ל"ותיקים" וזה לא מכבר שוב נבחר לתפקיד המזכיר. כבר עשה תפקידים הרבה ואף עבד ב"תנועה" ונמנה על מי שנקראים "פעילים". נתמזגו בו, בלידר, כל התכונות הדרושות להיות מזכיר טוב, שכן היה בעל מזג טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות, אהב להקשיב וידע לדבר בשבחו של אדם ואף אילו אין לו שבח כלל. לידר ידע להלך עם הבריות, מעודד ותומך ידיים רפות ומוכיח פורצי גדר. איש עקרונות ומקפיד על מוסר עבודה, יודע ספר ומושך בעט. איש של פעם.

 

לידר סיים חליבת בוקר ונפנה למשרד, השיל כובעו הגדול על השולחן המוערם ניירת, נטל משקפיו הכבדים וניקה את העדשות בשולי גופייתו המיוזעת. המתין לגוזלו. בתוך כך "עבר" על הניירת השנואה עליו והרהר בתפקיד המזכיר, שהיה כפוי טובה ונטול גמול ואשר נותר עומד על כנו, רק משום הלוחצים והמכופפים מימין אל מול הלוחצים והמכופפים משמאל...

 

גוזלו נכנס מהוסס. "מה שלומך גוזלו ומה אוכל לעשות עבורך, עד חצי המלכות"... גוזלו חייך לחוץ, התיישב ליד השולחן הארוך-ארוך והרגיע עצמו ב"עד חצי המלכות" הייקי של לידר. "טוב, תראה לידר, באתי בעניין עופר...זאת אומרת, אני רוצה להסביר ש...הייתי מעוניין להוציא ספר זיכרון לעופר ש...ועד עכשיו לא כל כך העזתי לבקש, ואם תוכל לעזור לי אז אשמח, כי יש לך ניסיון". הייתה שתיקה. לידר המתין להמשך דבריו של גוזלו, אלא משלא באו התעשת מהבלתי צפוי והאיץ מחשבותיו להשיב מענה לגוזלו, שיהיה דבר דבור על אופניו. הבלתי צפוי של גוזלו היה כמעמס נוצה על שכמו של לידר, שברגיל נסקל בבעיות ובטרדות של יום. לידר הניח עצמו בכסא המזכיר ולש מילים ומשפטים ומעגל עיגולים ומדבר בשבח הקיבוץ, ויותר משחייב בהנצחת הבנים, רואה בה צורך וזכות ומצווה.

 

אף שלידר תחם לעצמו צפונות לב, הייתה לו שעת רצון נדירה והזכיר לגוזלו אהבת הנפש שלו לעופר עוד מתורנות החליבה שעשו יחד בשבתות. "נסתרות דרכי האל", הפטיר לידר, וכמו הדבר כמובן מאליו נענה לגוזלו לערוך חוברת זיכרון נאה כיאה לאישיותו של עופר. עוד טרם שסיים לידר, היה גוזלו משפיל מבטו כמי שמחפש מוצא לנפשו המיוסרת. כשהרים עיניו היישר אל מול פניו של לידר היה נסער ונרגש. עווית בסנטרו החלישה עוד יותר את כוח התנגדותו ושתי דמעות גדולות זלגו לגוזלו וניתזו לרסיסים בינות לזיפים הדקים שעטרו את פניו החיוורות.

 

בקול ענות חלושה פתח גוזלו דיבור ומשפטיו החורקים חורצים לב. הוא רוצה להוציא ספר זיכרון ולא חוברת זיכרון. כבר ידע את מהלכה ודרכה משעה שנמסרה בחלוקה לחברים בתאי הדואר, או לאחר האזכרה בחדר ההנצחה וכולה דקה ושדופה עם כריכה רכה-רכה הבאה לכסות את האין. החברים נוטלים את החוברת לביתם, מעלעלים בדפים והעין קופצת בין האמירות הנדושות למתים. היו מניחים את חוברת הזיכרון מעל הספרים במדף לצורך עיון נוסף לכשיתפנו...לא מצאה החוברת מנוח ולא מצאה את מקומה, כי ספק עם ספרי הקודש אע"פ שהיא קודש וספק עם ספרי מופת אע"פ שהיא מופת והייתה מונחת לא בקודש ולא במופת עד לפסח הבא שהיה מביא סדר חדש.

 

גוזלו ביקש ספר זיכרון. ספר עם כריכה קשה עם ניחוח דפי כרומו חלקים, נושאים את שיריו של עופר החבויים במחברות. בדפים המרשרשים יהיו תמונותיו ומפות מסלולי טיוליו ו"דוגמאות" תחביבו לרקמת כיפות סרוגות. גוזלו מעביר את הדפים בחרדה כמי שאינו ראוי ומוצא כשלל רב את דבריהם של מפקדיו ופקודיו וכאן בבית איש לא ידע...ובמקום של כבוד, שירו של רוני "החצוצרה". החצוצרה של עופר, שהיה מנגן עליה ואיתה ואצבעותיו העדינות לוחצות ומשחקות בבוכנותיה, ונגינת החצוצרה מהדהדת כבמסדרי קיסרים.

 

אהבתו של עופר לטבע ובמיוחד לפרחי הבר תבוא בשולי הדפים באיורים עדינים ויהיו חגיגה לעין.

 

בדף החותם תהיה קינת אב והקינה תזעק: עד מתי תאכל חרב?!

 

והוא הקטן, גוזלו, אדם פשוט, לא קומם עליו איש, לא בלט ולא התנשא. לא שימש בוועדות ולא הייתה בו שררה, רק קרא ספרים ונטע פרדס והוביל פרי למיון האזורי. כל חייו בקיבוץ היו לו כקופסת התרומות של הקרן הקיימת ורבי מאיר בעל הנס. גוזלו מכניס מטבעות ולעולם אינו מוציא. לא יצא להשתלמות ולא לטיול לחו"ל ולא ל"שליחות" ולא משך ממנעמי החיים. היה מקפיד במצוות בין אדם לחברו והשתדל שלא לחטוא למקום. מדוע הוא דווקא? מדוע נלקח לו ה"קדיש" שלו והקדוש-ברוך-הוא המר לו מר. מדוע הוא בניסיון ולמה הוא בעקידה?!

 

לידר מאזין ומקשיב ופניו לא היו לו עוד. הספר שטרם נכתב "מונח" על השולחן ועל כריכתו ההדורה מוטבע עופר של זהב באותיות סת"ם. שולחן ארוך הפריד בין גוזלו ללידר ומשאת נפשו של גוזלו חרגה מה"שולחן ערוך" של לידר המזכיר. לידר חש כבקרב מאסף. בדברי נועם דלה מתחתיות נפש את טיעוניו ונימוקיו. על אף שכאבו של גוזלו קרעו, היה דבק בשוויון המתים יותר משוויון החיים. מתחת המצבות האחידות היו הבנים הנופלים שוכני עפר ומהם גיבורים ומהם שאינם, מהם יפים ויפי נפש ושאינם, מהם מאמינים ושאינם מאמינים וגבוהים ונמוכים וכולם כזוהר הרקיע מזהירים. עוד הפליג לידר בדמיונו על הילדים המכוסים, המצטרפים למניין כפרחי כהונה ושרים שיר שהלוויים היו שרים בבית המקדש, הכול כדי להניח את דעתו של גוזלו להנציח בחוברת צנועה ולא להתנצח בספר זיכרון מהודר.

 

גוזלו אסף עצמו מן הכסא ותוך שהסב לכיוון היציאה, הרים יד תלויה לבריח הדלת, מלמל שלום רפה לכיוונו של לידר והלך. לידר חש מובס.

 

גוזלו נכנס לשירותים באגף המשרדים ולאחר שנעל עצמו, פתח את ברז האסלה ומשק המים עוטף ומחפה על בכיו הנורא. שם, בין האסלות, ערך את חשבון הנפש ולאחר שהתייסר עם עצמו ומצפונו, נולד בו את אשר לא הכיר מאז שעמד על דעתו. הוא החליט. יהיה ספר זיכרון.

 

בימים שאחרי, הייתה רוחו טובה עליו וטלטל עצמו בין המוציאים לאור עד שמצא אוזן קשבת וסיפורו העצוב חדר כליות ולב והמו"ל קיבל עליו ההוצאה וכמעט ללא רווח.

 

בבקרים הקרים כשהיה גוזלו מלטף את השיש הקר ואצבעותיו ממוללות את האותיות, חש את כאב המועקה היורדת עד לבית החזה ונתקעת בצלעותיו. מהיכן יממן את הספר? מהיכן? בשעה שחזר אל הסככה וראשו שפוף משהו לכוון ההליכה, חשב וחישב מתרומות ומגמ"ח ועד ליציאה ל"שנת חופש" ועד למחשבות, שהיה נמלט מהן כמפני מגפה. אף שהיה מוכן להשפיל עצמו וליהנות מכספי מתנה או אף מקצבת ירושה, לא הסתייע בידו, כי אין איש בעולם שייתן לו מתנה וממילא כבר עלו בעשן כל שאמורים להוריש. בנפש כלה חשב על "עובדי החוץ" ועל "הפעילים" ושמוכן עתה לשמש בקודש ובכל תפקיד ובלבד ש"אש"ל פעילים" ישתלשל לכיסו ויצרף שקל לשקל וילקטם עבור המו"ל.

 

בלילות השחורים היה גוזלו מתהפך ומתפתל על יצועו ומתייסר שוב ושוב במחשבות שנמלט מהן כמפני מגפה. הימים נקפו ויום האזכרה קרב והמו"ל דוחק וגוזלו דוחה, כאילו גזירה היא מלפניו. משראה המו"ל בתהפוכות הנפש ובשברון הלב של גוזלו, ישב שעה ארוכה כדי לעודדו ולחלצו מן המצוקה. כשדומה היה שעלה בידו, הושיט ידו לתקיעת כף וגוזלו נענה בנפש עגומה ונתן את ידו.

 

בבוקר יום האזכרה היה גוזלו בדרכו לחדר ההנצחה. הספרים היו מונחים בעגלת היד של גנון "הדס" בקבוצות של תריסרים, חבוקים ברצועות נייר רחבות כדי לא לפגום בכריכה. גוזלו מחזיק בידית יצול העגלה וצעדיו מתונים והקפיד בהילוכו, שתהיה העגלה מפולסת עד לכניסה לחדר ההנצחה. גוזלו צעד על השטיחים הרכים והעביר את הספרים לפינת החלוקה ולא נחה דעתו עד שמצא לספרים סידור כ"סידור פרחים". בתוך השקט שניתן למששו, התיישב בכורסה טובענית עם הספר, העביר דף ועוד דף ונזהר שלא לקמט או לשבור פינה.

 

שנה מלאה לנפילתו של עופר. צער השכול נוחת מן הראש לגלגלי העין ומשם לפיקת הגרון ועד לבית החזה ולא ידע גוזלו עד כמה נפשו קשורה בנפשו. ספר הזיכרון הביא רוח רעננה ונותן יד ושם ואותיות נשמה. המעט שזכו לעיון בספר גמרו עליו את ההלל, שהיה ערוך בטוב טעם ובשום שכל ויפה לעין. גוזלו בירך על המוגמר.

 

משנסתיים טכס האזכרה, ניגשו החברים לפינת החלוקה ונטלו את ספר הזיכרון לעופר. נחום ומרים, ההורים השכולים של רמי, נטלו אף הם ובאחת ניטל מהם כבודו של הטכס כמו גם כבודם. נחום החזיק בספר ודפדף בלא עדינות יתירה וכמו לא האמין את שהעין רואה. שם, ברחבה המקורה לפני חדר ההנצחה, פגש בלידר ובקול מתריס ורם שאל: "מי אישר את זה"? נחום נפנף בספר אל מול פניו המחווירות של לידר, ועוד טרם שנפנה לידר להשיב, התפרץ נחום כאחוז "דיבוק": "איך אתם מאשרים דבר כזה?! זו שערורייה! פתאום יש לקיבוץ כסף?! הרי תמיד טפטפתם לנו חסכון, חסכון, וראוי להוציא חוברת צנועה...רמי שלי לא מספיק חשוב וטוב כמו עופר?! איזו אפליה נוראה, מה זה כאן, נורמה של מרפקים"?! מרים כבשה כעסה והחזיקה בנחום לבל יתמוטט וחברים טובים עטפו את נחום בחום ובאהבה וברחמים וניסו להסותו ולהרגיעו. מישהו הביא כיסא והושיב את נחום בפינת הרחבה וידיו הרועדות תמכו בראשו השמוט וקצפו ניגר משפתיו כריר היורד ועולה.

 

כל אותה עת של כעס וצער, היה גוזלו מביט בהתגודדות ובוהה כמו לא מדובר בו ובבן-פורת שלו, עד שמשכוהו משם הרחק מעין הסערה. הייתה שתיקה. תוך שהתפזרו החברים לביתם, ניגש חיים הגזבר לנחום, הניח יד רכה על כתפו ואמר: "נחום אל תכעס, הקיבוץ לא מימן את הוצאת הספר".

 

עוד באותו ערב נפוצה השמועה. גוזלו השתמש בתגמולים החודשיים של משרד הביטחון להוצאת ספר הזיכרון ונמנע מלהעבירם למשק. הכול ידעו הכול וארוחת הערב בחדר האוכל נאכלה בחיפזון והיו שתיקות. הרבה שתיקות.

 

ובימים שאחרי, היה ענן של ספקות ותהיות רובץ בחצר וקינאה כבושה של השכולים וחרון של נבגדים צבו בבטנו של גוזלו כמים המאררים. גוזלו היה במחלוקת. אף שגאה ליבו וקיים מצוות זיכרון בספר, עמד עלוב ומנודה אל מול חבריו ושותפיו.

 

בוקר. גוזלו יושב ליד המצבה, ספק מהרהר ספק בוהה ומבטו מפוזר במילים, מתערבל ומתערפל. אזל בו כוח וניטל צבעו והיה ממלמל: "כענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף. אני בא עופר, אני בא".

 

וניצחו אראלים את המצוקים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: