הא לחמניא / אורי בית אור

הא לחמניא                                 

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

במקומנו, מי שנשא בתפקיד, ממילא היה מופקד על חינוכו של היחיד ושל הקהילה. בטעות, היו מי שסברו שלא כך הוא. בעוד נושא תפקיד רואה בקהלו את פיקודיו, הרי הם רואים עצמם כמפקדיו. יש פנים גם אחרות לדברים האלה, אבל די בפן הזה, כדי להבטיח "חילוקי-דעות" בין נושא תפקיד לבין קהל קדוש בזירתו. וכדברים האלה נגעו היטב גם בי.

איור מאת יעקב גוטרמן

בצעירותי מאוד, מזכירו של המקום הייתי. רווק, חדש בקהילה. כדור הארץ הונח אז על כתפי, כאילו הייתי אטלס שתמיד בתורנות העמסה. בתוך כך, למעשה שעל פי ההלכה, נתבע הייתי לחרוץ חריצים בהוויה של המקום, קמטים במצח ולהחליט החלטות הרות: רוחב מיטות של הסוכנות ואיך הן ביחס למיטה זוגית (למי שעוד לא התחתנו); חודיו של סבון כביסה חתוך, שפוצעים את מי שנענש כי נטש סבון עדין במקלחת המשותפת; איך נוהגים בהיריונות שמחוץ לכל מיני דברים; מה לעשות כשחברך הטוב מפר כללים שמונית לשומרם. וגם לעניינים של גורלות נדרשתי: יתרת כובדה של הכלה ביחס לחתן; דמי כיס למחפשי בת-זוג; דינן של נעלי פעוט, שקצותיהן נחתכו לתת לאצבעות לפרוץ: האם הן נעליים גם לצורך עזיבה? והיו גם עניינים קלים יותר, שבהם נדרשתי לפסוק פסוקים. כמו מי זכאי לחמאה, מי ראוי ללחם הלבן, האם כל הרה ללדת היא אנמית בהכרח? וכמה זיתים שווה ביצה.

 

אותם ימים, היו ספקי הלחם מביאים אותו לרמפה של חדר האוכל ומניחים אותו ב"בוקסות". לחם שחור, פשוט. פת בג. בין השחורים היו גם כמה לבנים. למה? אלבינו כנראה. מעולם לא ראיתי שאותם ה"לבנים" מוגשים בחדר אוכל. חקרתי ומצאתי, שיש חברות נשואות נשואות-פנים, ששכנעו את האקונום דאז להזמין עבורן לחם לבן לארוחת ארבע הקדושה. הוא נתן אותו בסתר, להן, לעמלות בבניין קן-משפחתן. מתן בסתר של לחם למחתרת הנסתרת שבקולקטיב. כן, הוא ידע שזה שובר שוויון, שזה עקרוני, אבל מה לעשות? אם הצדק חייב להיראות, אזי הוא עשה שאי-צדק לא נראה, ממש כאילו לא קיים (כך, לפי שלושת הקופים). שלום על ישראל.

הדבר נראה עקרוני מאוד ולא יסולח מאוד, אבל איך אוכלים ת'לחם ומשאירים אותו שלם?

אחרי שקלא עם עצמי וטריא עם חברים קרובים, הבנתי שלא אצליח לשבור מטה לחמן של מטרוניטות. אזי, צלחה עלי הרוח ובהחלטה חלמאית למהדרין אמרתי לאקונום "לחם לבן? לכולם! מי שירצה, יקח אפילו לחדר". וכך הווה. זמן מה, נחטף הלחם הלבן מייד, עלידי רווקים שונאי הבורגנות המטרוניטית. אז, בלבן התפתח מעין שוק שחור. רווקים הוזמנו לארוחות-ארבע משפחתיות ושיביאו עמם פרוסות מהלבן ההוא. כך, בכבשונו של העולם שלא על הלחם לבדו, נקלו צנימים בעינינו, אנשים פרכו אותם בהנאה וברכו את המוציא מתנורו של העולם לחם לבן שחום. הנה חטא שהלבין כשלג.

 

אחרכך, פשטה שמועה שטוב שחור מהלבן, בעיקר, בעניינים של כוח גברא. ראשונות, ובמלוא המרץ, מהלבן הזה פרשו המטרוניטות. ידעו מה שעשו ולמען מה ומי. אחרכך, פרשו רווקים מייחלים. האקונום המאושר צנם צנימים, טחן טחינות, הוציא קמח מהלחם וחו"ח. כיוון שירדה יוקרת ההא לחמא עניא, הנשואות חדלו מאורחותיהן לקחת פת לבנה לקן. אחריהן חדלו הרווקים. לעתים נטלו מן הלבן ולעתים ממש לא. עד כאן, מפתיע? לא כלכך. אבל, דברים אחרים לגמרי קרו בעיצומה של הלבנת הלחם הלבן ושל השחרתו.

 

יום אחד בא ותיק נשוי באושר, שגם אמון על לחם קודש ארוחת הארבע ואמר לי: טעות גדולה עשית. למה זה יקבל רווק לחם הלבן? לו זה לא מגיע. הרי חיי ארעי חייו. אם יקבל, בשביל מה להתחתן? מניסיוני אני אומר: אתה גורם להנצחת חיי-ארעי ורווקות. גרוע מכך, אתה גורם שעכשיו, חברות תרצינה מה שהוא אחר והוא יהיה הרבה יותר מלחם. אולי חמאה אפילו, או מגהץ לחדר או גרביים לבנות או וילונות ואולי כיסא נוח! וינטלטור ר"ל! מי שמתעלם מחטאים קטנים מונע חטאים גדולים. הנלחם בחטאים קטנים, מזמין את הגדולים. עליך על כתפיך העוון הזה.

 

עמדתי על שלי (בעצם על של כולם): שוויון! גם בלחם הפנים שוויון. האיש הלך ממני מיואש: הפאנאט הזה (כלומר, אני) לא יודע שכל שוויון צריך גם אי-שוויון; וכך גם אנשים. ואני, דברים אחדים למדתי: אפשר להשחיר לחם כשמלבינים אותו; וגם כי קל, טוב ונעים לתת לכל, מאשר לקחת ולוא ממעטים. וכולנו שבנו לסבלותינו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: