זוג מושלם / אורי בית-אור

 

זוג מושלם

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

רציתי להתחיל ב-"לפני שאני מתחיל לדבר, אני רוצה לומר משהו". קראתי את ה-"משהו" ונבהלתי.

איור מאת יעקב גוטרמן

הרצינות בו כלכך רבה, עד שאנשים יפרצו בצחוק, יבהלו. לכן, אני דוחה את אותה הרצינות בינתיים. ואולי מה שאספר יעשה אותה למיותרת. זמזכיר לי מי שכבר איננו, אבל סיפוריו והומורו חיים. איש היה בקיבוצו ומזכיר היה שש, שבע ואולי שמונה פעמים. בשאר הזמן ריכז וועדת חברים או חברה או הביע דעתו. מזכירותו הראשונה הייתה כשעלו להתיישבות. בקיבוצם, קמו והיו כבר משפחות כמעט מראשיתה של החלוציות. גם בקיבוצם, משפחה קיבוצית וקיבוץ משפחתי לא הסתדרו כל-כך. בתוך כל משפחה עוד היה זה ככה-ככה - אבל בינם לבין משפחת הקיבוץ, הרבה פחות מכך. ובהקשר הזה, סיפר חברי סיפורים. הרי ראשון:-

 

למזכיר דאז, בעיקר, היו שני סוגי בעיות: בעיות משפחתיות, כלומר עם האישה; ובעיות של מי שלא הייתה לו משפחה, כלומר רווקים צעירים וזקנים, בני עשרים ושלוש-ארבע וקצת יותר. מדי אחרי ארוחת ערב, היו כל החברים נשארים בחדראוכל ומשוחחים בעניי דיומא שלגופם של חברים. שיחה מעשירה. חברים ידעו במה שחים הם ובאלה מים הם שוחים - ולא רק מפני מקלחת המשותפת. היו לכך עוד סיבות, כמו שבתי חברים היו נבנים לפי סטנדרטים שקבע משרד השיכון דאז. והוא קבע שבקיבוץ לא צריך תריסים, כי בקיבוץ, לחברים אין מה להסתיר. לא לחינם אז היה ביתו של אדם קרוי "חדר", "חדר משפחה". היה זה מקום חדיר לחלוטין. עד כדי כך חדיר, שבחדר משפחה ראשון שלי, כששומר לילה בא להעירני, היה שולח ידו מבעד לסדקי-הקיר ומטלטל אותי. ממש שיר השירים.

 

ובכן, בקיבוץ של אותו חבר שהיה כלכך מזכיר לקיבוצו, היה הוא מנהל שיחות-מזכיר בחדר אוכל שאחרי ארוחת ערב. ארוחה דלה, חברים רעבים. מוכנים לאכול כל מה שרק יבוא לפה, אפילו חברים. ובעת כזו, בנסיבות כאלה, בקיבוץ של בראשית, היה המזכיר והחבר פורשים לזווית ומקיימים שיחוח שאף אחד לא יידע ולא ישמע. פעם-פעמיים התאפקו החברים. בפעם שלישית כבר לא יכלו לבלוע את רוקם. אז קמו אנשים משורת המנהיגות העממית ובני-אדם שמשורת העבודה העצמית ומחו: סודות בקיבוץ, הייתכן ככה? ענה אותו מזכיר, ש"מה אפשר לעשות? ככה זה. אני מזכיר וזו שיחה שבין חבר לבעל תפקיד. זה אפילו קצת סודי". המחאה רבתה: הייתכן? בקבוצה אינטימית, סודות בין חברים? רק נושא תפקיד יידע? הרי מחר כל אחד מאתנו יכול להיות מזכיר, אז מה? - להזכירך - אמרו - אתה מופקד בשמנו על העניינים אבל הם באחריותנו. לא ייתכן שהמזכיר יידע יותר מכל חבר. הרי-זה ראשית סופה של משפחתיות ושל אינטימיות ושוויוניות ושיתוף ועבודה עצמית והדדיות וגאולת הארץ, העם והאדם. והרוחות רגשו ולא שקטו.

 

עברו שנים. בכל כמה מהן היה חברנו שוב למזכיר. ומדי עוד-פעם, היה התפקיד עובר בקצרה יותר. בזוכרו פעם ראשונה, שנייה ומה שהעסיקו באותן קדנציות וביניהן, בפעם אחרונה, כשבא להתמזכר, שאל את מתחלפו: ועניין מש' ש' נסגר? ומש' ע' עוד עדיין? וחברנו רק' עודו רווק? אה, אני יודע, הרי אמרנו לו שנפתור יחד את הבעייה, אבל הוא אומר שטוב לו ככה, לא מכיר שזאתי בעיה. נפתור אותה, אם ירצה או לא. ובתוך משפחת ץ' זה סופית? נראה שהגיעו לסוף-פסוק. ואז, אומר מזכירנו דבר חידוש: יש שני סוגים של בעיות: בעיות כשיש משפחה ובעיות כשאין. סליחה, שלוש בעיות. אמנם יש חדר למזכיר ושם מתחוללים סודות .אבל הרבה פחות מפעם מוחים החברים על הסודיות, שהרי כולם יודעים הכל ולפני הכל. ואתה יודע, אמר לי, שיש מי שאפילו עושים מזה קריירה אקדמית. סיפר ולא אמר שזאת דוגמא למשהו בכלל, כמו קיבוץ שהוא קבוצה וקבוצה שהיא משפחה ומשפחה שהיא קיבוץ - ועל זה שאלה כמו אלה, בונים בנייני-על כעזר וכנגד. וכדי שלא יכבד לבכם, הרי סיפור קליל; מצחיק אפילו. את סיפורי הנ"ל קרא איש הוגג קיבוצי, שחרץ ש-"היום זה לא מה שפעם". בכל מקרה, כל נמשל אינו נכון - והעובדות עוד יותר לא. ואם זאת השמצה או לא, שיפטו אתם. ובסיפור הקליל יותר, כך היה הדבר:

 

שנים רבות היה קיבוצנו מתכנס מדי ערב שבת למסיבת סופשבוע. סוף כזה היה מדי שבוע, ובכלזאת לא חדלנו מלשמוח כאילו זאתי פעם ראשונה. היו לכך סיבות. חברים שמחו שלא יהיו בתורנות שבת. או שלא באו אליהם אורחי-שבת. היו שלא היו בגיוסים באותה שבת מנוחה. היו אפילו שגמרו לקדוח את החורים בקירות חדרם; והיו מי שגמרו לטפל בגינתם. היו רבים כאלה, אולי 16% מן המשפחות.

 

במסיבות כאלה היינו גם שרים, מדקלמים, קוראים שירים של משורר מהמקום שידע לחרוז כרוז עם נלוז ומים עם בינתיים ואיך אומרים שתלום כשאין מקום (לא רק חרוז, אלא גם מצחיק). והיינו משחקים משחקים שהם אמיתיים בצחוק. משחקי-חברה שיחקנו, כי בפומבי, ולא היה מקום אחר מזה, קשה לשחק משחקי משפחה. והנה, פעם העזנו וערכנו תחרות על משפחה מושלמת ואולי היה זה על הזוג האידאלי. כמעט אותו דבר אבל יותר, הלוא? מזמינים כמה זוגות, מבודדים את בני הזוג זה מזה (מה שדי-קשה, מסיבות שלא לכאן). שואלים כל בן זוג שאלות מחיי המשפחה ועל בן זוגו. ככל שהתשובות אותן תשובות, הרי אלה בני זוג שמכירים יותר זה את זו - ולהיפך (מה להיפך?). לכן, זהו זוג מושלם. וכבר קרה שהשכן הכיר כל אחד מבני הזוג (ואחד/ת מהם יותר) יותר משהכירו הם - והוא זה שניצח בתחרות. משחק נחמד. המנצחים הם מי שצברו יותר נקודות מאחרים. חשבון פשוט. מחברים את הנקודות לסך הכל, משווים (שזה חיובי מאד אצלנו) ומכריזים למי יש יותר מאחרים (שזה רק משחק אצלנו). למחרת, היה השומר מדווח על מה שקרה באותו הלילה לזוכים, כשאיש לא שומע ואיש לא רואה - והכל ידוע - ומראש ידוע. לרוב, היו אלה וויכוחים של: "בגללי ניצחנו" או "בגללך הפסדנו", לפי העניין - וגם "מאיפה כולם ידעו מה שתגיד/י?"

 

והיה גם קוש: מיהם הזוגות שיוזמנו?. היו זוגות קלים: זוג וותיק. זוג שרק התחתן. זוג שרק נולד בכורם. זוג שרק הגיע לקבוצתנו. והלאה מה? ואם יודעים שהיא גרה אתו כבר כשבועיים, אפשר לבוא ולספר להם ש-... זה כשר לתחרות? ואם יודעים שהוא בא לישון בבית אחרי שכבר שכב קצת או קצת יותר מקצת איפהשהו, את מי נזמין כזוג? לבסוף הזמנו שני בני זוג וותיק; שנולדו להם כמה בכורים; שכל פעם מדברים על עזיבה ושבים לקבוצתנו; שלפעמים יוצא הוא מהחדר ולא שב לפרק זמן; שאין נושא שהם לא רבים עליו. ושהם רבים גם כשלא מוצאים נושא. כשהסכימו להשתתף, שמחנו. ההצלחה מובטחת. תהא זאת "משפחתיות" בפעולה! זוג אידאלי!! ממש כמו קבוצתיות משפחתית של הקיבוץ: תמיד רבים אל תוך היחד, מן היחד ובתוכו, רבים ולא חדלים. אידיליה שיש רק באידיליות.

 

התחלנו במשחק. המשפחות המושלמות די-אכזבו. בנושאים ששאלנו, קצת ידעו והרבה לא. בנושאים שלא שאלנו, אנחנו לא יודעים ואולי גם הם; - ואם יודעים, הרי זה למרות מה ששיחקנו. כי בקיבוץ שהוא אינטימי, יודעים כלכך הכל, עד שיודעים גם מה שלא.

לתדהמתנו, דווקא אותו זוג פרוע לשמצה, דווקא הם גילו ידע הדדי מופלג. לא היה פרט שהיא לא ידעה עליו - ולא הייתה עובדה שהוא לא ידע עליה. ולא הופיע שמץ-מה שלא ידעו הם אהדדי. כשפעם הוא טעה, כמעט שהתפרץ בבכי והתחנן שלא נספר. רק זה חסר לו, שהיא תדע שהוא לא ידע. הקהל לא חדל מהתפעל. הייתכן? לא יאומן כי יסופר. נראה שאין מושלם כאותו הזוג שלא מושלם. ובסוף, דווקא הם זכו בפרס וביוקרה ובהתרגשות גדולה עד אין מילה בפה, שבו לחדרם. ויהי שקט לילה ויהי בוקר מנוחה של יום שבת.

 

שבת, יומטוב הוא לברר מה שצפוי. שאלנו ת'שכנים: נו? הם משכו בכתפיהם: אכן, בני הזוג היו ערים בלילה ולא קראו שמע, ולא אהבו ולא שנאו. לא דברו, לא התווכחו ולא רבו - ולכן, קשה לדעת במה דעת האחת שונה מדעת האחר. בלית ברירה, בא עורך העלון לראיינם ושאל אותם הכיצד, הייתכן, שהם שכל אחד יודע שאינם מסכימים בשום דבר, הם-הם הזוג האידאלי? תתפלאו, אבל הפעם תשובתם הייתה דומה: אין דבר שאנחנו לא רבים עליו. ממילא כל אחד מאתנו יודע כל דבר ועל מה הוא לא מסכים בכל דבר. הנה, הערב רבנו. הסדין קטן מהמיטה. רבנו על איזה צד להשאיר בלי?

 - ומה היה בסוף -

- אה, בסוף? בסוף ישנו יחד על שטיח על הארץ.

 

לקח: לריב? רק ישר-ישר ולהשתרע על הארץ, יחד. אם תרצו, אין זו אגדה - ואם לא תרצו, אז לא.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: