זורעים בדמעה / אורי בית אור

 

זורעים בדמעה

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בקיבוץ מזרן, הוחלט להקים תעשיה. כולם בפלסטיק, כולם בהיי-טק, בתיירות, בשוקולד או בפנסיה. אנחנו לא. נפתח חקלאות שמתקדמת! נקים מפעל הן למזרעות והן לדרילים! הרעיון היה לייצר את החלקים ולערמם לערימה. אם יש כימיה ביניהם ואם אתה בוטח, זרע - והפוטנציה תעשה את השאר, מכוח הסימפטיה והזיקה להדדיות ואינטגרציה, החלקים ישתזרו לדרילים מעולים.

איור מאת יעקב גוטרמן

ניסינו. לא הלך. היו חלקים שלא תפשו את הפרינציפ ודרילים לאו יצאו מזה וגם לא מזרעות אוריגינל. לא יילך בטוב? יילך ברע. ובכך הצלחנו. סוכם שנייצר גם מזבלות שמעשירות אדמת-העם בזבל תוצרת הארץ. עד שברכנו על המותחל היינו כבר בשוונג. העיקר הייתה מרכבה שתלויה בהרכבה. התברר שקל יותר לקנות חלקים ולהרכיב לבד. הכי מבסוט היה סדרן העבודה. מבחינתו, שכל דבר ייעשה לבד. אין בסידור מישהו כזה. אחרכך התברר שלבד לא מרכיב לבדו דבר. צריך מישהו אתו.

 

לא הייתה ברירה ובחרנו בקלופיץ, הוא המרכז הנצחי של וועדת מינויים. בכוחו זה היה לאחד מטובינו, שכל הרכבה סוגר בין צ'יק לצ'ק. בין השאר היה הוא למרכיב הראשי במטע. כל דבר עשה בידיים שמאליות מבורכות, כי איטר יד ימינו היה. תבורכנה הידיים שיש להן השקפת עולם. לידו הצבנו נערים שישימו מוטרות על ברגים ויסגרו עם ג'פקה. קלופיץ יהדק עד דוק. ויהיה טוב. יום ראשון, שני, שלישי פי שניים.

 

כשתשע מזבלות ראשונות נגמרו, הן נראו ממש חדשות. הזמינו אותם בגליל, באצבע. העמסנו אותן על משאית, שנהג בה עוד אחד מטובינו והמשאית יצאה לאצבע הגליל, קרוב לאצבע אלוהים. בעפולה הצליח לטלפן (מעפולה!) ואמר שהכול בסדר; שברחובות שבאותה קרת, המונים מריעים לו. מקווה שכאלה לא יפריעו לעבור בשדרות ראשיות גם של ראש פינה. איחלנו לו. המשיך. לפנות בוקר, צלצל פעמון הקהילה (כן, אותו צינור ברזל שליד חדראוכל). החברים נזעקו לשם. המשאית עמדה שם מחופה ברזנט, כמו שיצאה.

 

- מה קרה? שאלנו את אותו טובינו הנהג.

 

- כשהגעתי לראש פינה והמונים לחצו עלי, עצרתי, עליתי לארגז המשאית והנה כל הדרילים מפורקים. לא נשאר אום על בורג. בטוח שזה בגלל מע"צ.

 

- נו - שאלנו - ו...?

 

- הגעתי לקיבוץ שבאצבע. אמרו שלא עשו אותם באצבע ולא לקחו. אמרתי, שהם רק צריכים לחזק מוטרות ואומים שמנו רק לנוי. לא עזר. אמרתי שבכלל הם טועים, חה-חה, אני הבאתי רק חלקי חילוף. למשאית עם המזרעות, היו פנצ'רים עליד ג'יב יוסף. לא עזר. חזרתי עם המזרעות.

 

קלופיץ מאד כאב. - איך זה?! שאלנו ברוב טקט.

 

- מצטער - ענה - באותו שבוע הייתי בתורנות רחיצת סירים. לנערים היו בחינות והם התחילו ללמוד. לא חיזקתי בורג, לא שמתי מוטרה. לא הספקתי לדווח והמזרעות יצאו לבד. חשבנו שהרוח תמלא את החסר, שקיבוצים יבינו ויסתדרו. יודעים שיש תורנויות, אז למה לדרוש רק מאתנו! מה, כלכך אין להם יכולת, שהם לא יכולים להרכיב קצת דרילים? יש להם כל החלקים, מדובר בהפרחת הנגב ותנועת העבודה! אכן, לא לחינם נפלה תל-חי - אמר ועיניו מלאו דמעות. תם ונעלם מפעל המזרעות לזרעון עולם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: