זיתים בלי קול

אורי בית אור - [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פעם פעם, הנגב היה, אבל היה לא מיושב, לא גדל בו דבר, שומם, משעמם. גשם, אם ירד, הצליח לגדל בו מעט ירק שהספיק רק לעדרים קטנים של צבאים, שחלפו בין הגבעות.

איור מאת יעקב גוטרמן

לאורך קילומטרים זחל לו מעין וואדי בין גבעות נמוכות. על כל גבעה ישב קיבוץ. מי שרצה לרדת עוד יותר לנגב, נסע בכביש שבאותו ואדי שבין אותן גבעות. לכן, קראו למקום הזה שער הנגב. לא כולם הסכימו. בן גוריון בא פעם לבקר וטען שמה פתאום כאן, בס"ה זה דרום יהודה. דעתו לא התקבלה כי לא רצינו להתנתק מהנגב וכי דרום יהודה זה קואופרטיב של אוטובוסים ואנחנו לא כאלה.

 

מעבר לגבעות בינינו לבין הים השתררה רצועה של חול, כפרים קטנים, עיר ערבית וים בגבם. כמו כל הימים בסביבתנו ואולי גם הלילות, גם ים זה היה במערב. בגלל אותם תושבים מעזה ובנותיה, נאלצנו לשבת במארב. לכל הנ"ל קראו "רצועת עזה", אולי כי ברצו-נם עטו עלינו ותאוותם עזה. לגנוב דברים משדותינו. כמעט רק בשל כך, היו תושבי הרצועה עוברים כל גבול, את הגדרות, המכשולים והמארבים וגונבים מהשדות. לפעמים, כשנפגשו בהפרעה שמצדנו, היו עושים דברים גרועים יותר. לא נפרט, שלא ייעלבו למרות שמגיע להם. היו אלה גנבים ושודדים ואפילו רוצחים היו.

 

באותה תקופה אהבו הם, לא תאמינו, לגנוב זיתים, כלומר שתילי זיתים. עד אז, לא היו זיתים בנגב אלא בקופסאות של שימורים - ומשכאלה לא יצמח דבר. באו חכמים שבמהנדסי החקלאות ואמרו ש-"למה לא? הנגב חם כמו בעמק שאן. שם, זיתים גדלים לתפארה. נביא מים אל הנגב וגם בו יגדלו זיתים". אמרו ועשינו. ליד גבעת הגמל שלנו שכנה גבעה גבוהה יותר, היא ומורדותיה. שתלנו בה זיתים, השקינו וטיפחנו - ועד שיישאו פריים, התאמנו ביריקת גלעינים מזיתים שיהיו. לא עברה שנה - ובמקומם באו מסתננים מעזה, עקרו את השתילים והעבירום לאותה רצועה של עזה. כעסנו, התעצבנו, התמרמרנו. השארנו להם, בכרם הזיתים, פתקים. כתוב היה בהם שיתביישו. שככה לא מתנהגים לחקלאים. הם לא קראו, אולי בגלל החושך ואולי כי כתבנו בעברית, ואולי-אולי כי לא ידעו קרוא וכתוב. לא הייתה ברירה. על ראש הגבעה בנינו מגדלור, שזה מגדל עם פנס של אור בראש, שזה פרוז'קטור. בכל לילה היינו יוצאים לשם למארב. שלושה עמדו בראשו של הפרוז'קטור וכל כמה דקות שילחו אלומת אור אל כרם הזיתים שמסביב. ליד המגדל שכבו כמה חברים ונשק בידם. שכבו בשקט כמו שתילים. אם יבואו גנבים, יעשו להם בווווו. יברחו? מה טוב. לא יברחו? ינסו לגנוב? אור המגדל יסנוור אותם והשוכבים במארב יירו בהם. ממש כך. שייבהלו ולא ישובו עוד לכאן.

 

אתם יודעים שפעם-פעם רצו לקרוא לקיבוץ "חברותא"? כן-כן, כי הרי קיבוץ הוא קבוצות קטנות של אנשים שחוברים ל-יחד, לשם חברה קטנה שיש בה חברויות קרובות בין האנשים ("עדה" קוראים לכך - וגם זו הייתה הצעה). בחברותא שכזו מדברים הרבה ועוד הרבה יותר מזה - וכל הזמן ובכל מקום ועל כל דבר. בקיבוץ, אומרים שחברים משוחחים זה עם זה גם בחלום. כך היה גם בפרוז'קטור וסביבו. בהתחלה היו כולם בשקט. לאט לאט, במשך הלילה, התחילו ללחוש זה לזה, אבל התקשו לשמוע, בגלל תנים בסביבה, אוטו שנסע, פרות געו בחליבת לילה, באחד הקיבוצים התווכחו גם אחרי האסיפה - ובעיקר דיברו כדי שהלילה יעבור. ואם יבוא מסתננים? הם ישמעו מה מדברים, ייבהלו - ויברחו. זה קרה, אבל אחרת.

 

לילה אחד, בין השוכבים במארב סביב הפרוז'קטור לבין הניצבים על הזרקור התפתח וויכוח אודות, "מה זה רכוש פרטי". אחד זרק מלמעלה למטה ששולחן איננו רכוש פרטי - ועצי זית הם של הקיבוץ, ואם הקיבוץ אינו פרטי, כל אחד יכול לקחת עלפי יכולתו. מוזר מאד, אבל זה מה שאמר. כולנו ידענו שזה בלתי אפרי והתווכחנו בלחש. מי שרצה יותר לשכנע, לחש בקול רם יותר. ככה זה נמשך עד עלות השחר ושאור יהל על המטע. קמנו ונדהמנו. המטע ריק משתילי זיתים. נותרו רק הבורות. כך, עד כמו עיגול של 20 מטר מאיפה ששכב המארב. שם נותרו שתילי הזית בודדים. מעגל יפה סביב הפרוז ואורביו. קראנו למא"ז (שזה מפקד אזור, חבר שלנו שאחראי לביטחון ישוב-גבול כמונו). הוא בא, נדהם, כעס והתמרמר על בזבוז ימי העבודה. מדד במטר את המרחקים, בדק את ההדים והקולות במטע כזה. אז קרא אותנו ואמר: "איזה מזל! הם נבהלו מהוויכוח על רכוש פרטי. לוא הייתם מתווכחים על עבודה עצמית או על הסתפקות במועט, הם היו גונבים את כל העצים, עד האחרון".

 

נרגענו מעט - ומאז, כל מי שמתווכח על רכוש פרטי חשוד הוא שיגנוב זיתים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: