יש דבר כזה / אורי בית-אור

 

יש דבר כזה

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כל השנים הקפדנו על פרופיל נמוך. היו די סיבות להתגאות בנו, אבל הצניעות יפה יותר לכמותנו - ובצדק. הצניעות הצליחה.

איור מאת יעקב גוטרמן

אפילו מי שהווים, שיהיו ושהיו חברים שמכירים את יישובנו עוד לפני קדמת דנא ועוד יותר לפני - כולם סבורים שאין כמו צניעות, שיפה למידותינו. אי-לכך, הגיע זמן לומר: לא רק כך, אלא גם כך וכך אנחנו. הנה דוגמאות. כמה מהן, משלים של ממש הן.

 

איש היה במקומנו וקורא לו צבי איש הפרחים. באהבתו את הקיבוץ ואת עקרונותיו בנה קיבוץ אחד. הקיבוץ עקף כמה עקרונות והוא עבר לקיבוץ אחר; מאותן סיבות, שוב עבר לקיבוץ אחר, ושוב עבר לקיבוץ אחר ורק עוד לקיבוץ אחד עבר: אלינו. אותנו לא עזב, כי נפטר. כעת, שלא כמנהגו, הוא נח בבית עלמין המקומי. לא עזב. הלוא כך קבע פעם הסטטיסטיקאי התנועתי, ש-"מתים הם לא עוזבים ובושה להפחיתם מהמצבה (מלשון "מצב")". אם הקיבוץ לא כלכך נענה למידותיו של צבי, אז פרחים יותר, כי-

 

פרחי ארצנו, אין כמוהם להרנין לב בגולות דוויות כמו אמריקה וקנדה. נגדל. את הזרעים נמכור. כל יהודי יקנה אחת לשנה קופסת זרעי הארץ, יפרחו להם, ירווח לנו - וגם הוצאנו דיבת הארץ לטובה. כך איש הפרחים. את חלומו הגשים בעוצמה של חולם נלהב. במהרה היו פרחים סמל למקומנו. אנשים חלפו בכביש, עצרו הלומי צבעוניות של שדות ושל בושמם. אוהבים וחקרנים ואמנים של טבע וכל האחרים עד שדותינו ולא רוו ריח ומראות. אנשים שבקיבוץ ומעיירה סמוכה עבדו בפרך, האקלים עשה מניאברות, השדות פרחו והכל היה לעילא ויותר. הכל, חוץ מחשבון הבנק. גם בכך נודענו בשערים כפרחים בדרכי הציונות, ואין בלתנו בנידון. בשדותינו, רוח יופי ויפי הרוח שררה. ולא גאוונו.

 

והנה עוד הוכחה לשאר רוח שנשב במקומנו. היינו חקלאים לגמרי. שמחנו בחלקנו, אבל כולם אמרו שתעשיה חיונית לחקלאים. "רוצה חקלאות? בכיף, ובתנאי שיש תעשיה שתפרנס אותה". זמן רב חיפשנו תעשיה מודרנית ועתירה ברווחים, עד שמצאנו את שאהבה נפשנו: לוקחים קרש יבש, חותכים. מהחתיכה הגדולה עושים מקל כמו למטאטא, קודחים חור לאורכו ועוד חורים בצד. מחלק הקטן עושים צפצפה, מכוונים לפי מפתח סול. מעבירים ב-25 תחנות עיבוד ויוצאת חלילית של צליל ושל צורה ותוצרת של הארץ. בחו"ל נודע שבחליל כזה ניגן הרועה דוד המלך, יוסף גיבור על הגבעה, בן גוריון בשדה בוקר, מישהו ברדיו ואריק שרון בכפר מל"ל. הודענו שלחליל שלנו יש אחריות לכל החיים שלו. חברי קיבוץ אחד שמייצר נקניקיות בשרשראות, צחקו: אם הם היו יוצאים בפרסומת כזאתי, היו מוכרים מטר ודי. ובכלל, אמרו, מטר נקניק רווחי יותר ממטר חליל. היה צדק בדבריהם ואמת הייתה בשאר הנפש שחוללנו. שינינו טעמנו. הודענו שהאחריות היא לחייו של הקונה וייצרנו חליל שטוב לקצרי נשימה ובעלי אורך רוח. פרסמנו, שבהרי האנדים יש מי שמחלל אחרי מותו; שחלילים מחללים לבד, שיש מוסיקה לחלילית, שחלילית מייפה את השפתיים ומאווררת את חלל הפה; שהיא מומלצת עלידי קוסמטיקאיות ורופאים טבעיים. זה לא עזר דיו. חיפשנו מה שיפיח רווח במפעל הציוני.

 

כשהתלבטנו מה לעשות בשאריות העץ שלא חולל, עלו כמה רעיונות - וביניהם לייצר טחנות (כי, רוח כבר הייתה) או נעלי עץ הולנדיות (כי הייתה לנו חברה מהולנד) או ידיות למשהו. חשבנו לייצא את שאריות העץ לאפריקה המשוונית (בגלל השוויון). אבל,  אחרי מחקרים והעמקה רעיונית, החלטנו שאין כמו שאריות של חלילים טובות לפסנתרים. וכבר קנינו מיתרים מבית חרושת לכבלים שבעיירה סמוכה, וכבר מצאנו שם נאה למפעל (כנף-שיר; ושם זה שמור במערכת, עם כנף בלי נוצות ודף אורטוריה, שכתב המלחין המקומי). בגלי צה"ל עשו עלינו כתבה וקראו לה "חלילים ורוח". שלחנו חברים ללמוד פריטה ועשיית פרוטה. ועוד שלחנו אחת ההנהגות שלנו ללמוד לעשות פסנתרים. הם הצליחו לגומרם לפני שהתלמידים החלו לנגן. אי לכך, מצאנו שבעלי כנף כזו הם לא בשבילנו וחדלנו. וה-"חדל" הזה, הרי מקור הוא לגאווה נוספת.  וזה עוד לא הכל.

 

הנה, יום אחד נתלה על לוח מודעות מכתב מארגון בינלאומי לחלב ולגבינות, שמהלל את הישגנו העולמי: פרה שנותנת שוקו, אם חולבים אותה בידיים ימניות. אמרו שזאת פצצה של כסף. הבעייה הייתה שכולנו שמאלנים ונגד קפיטליזם ולא הסכמנו לנטוש עקרונות. לכן, יש פה כמה גאוות וכמה עוד יותר.

 

ומי אם לא אנחנו בישלנו שעועית שחורה בכמויות וניסינו למוכרה לקיבוצים לטיניים, כי זהו מאכלם היותר-חביב. הצלחנו למכור קרוב לכד אחד (כי הם טעמו לנסיון) - וגם הוא רק ללימודים של עצירות ויצירה של גז. כד אחד נשאר בארכיון המקומי, למזכרת, למרות שהאקונום דרש שיזכו עליו את האקונומיה.

 

ומעשה בתיירים מאמריקה שנקלעו לקיבוצנו. בטרם חשו בטעות, התעשתנו לארחם בכל הלב. סיירנו בקיבוץ. הראינו מסגריה, מוסך, חשמליה, בתים לילדים, ילדי קיבוץ והוריהם המזוהים, וסנדלריה הראינו - וגם את בית הביטחון, שבמפורש כתוב עליו "תרומה מקהילה שבארה"ב". אמרנו להם שאנחנו שמחים להם - וחס וחלילה לא בגלל כסף כלשהו. הם שמחו על כך, נתנו לנו כרטיסי ברכה של קק"ל ונסעו. עקבותיהם אבדו.

 

וכשבקיבוץ סמוך, הגפן עשתה סמדר והם לא הריחו ריח, בא אלינו מרכז הכרם ללמוד את הנושא. אלינו בא ולא אל אף אחד אחר! שמועה  שמע כי אין כמונו פיין-שמקרים. יומיים הסברנו לו איך מריחים ומה, מה תפקיד האף ושבעיניים בוחנים שקיפות של ענבים שמתחילים לצהוב. התברר שהאיש תתרן ועיוור צבעים ושבכלל, הם עוקרים את כרמם, כי עושה הוא באושים וכולם מריחים רק את המתרגש לבוא. בקיבוץ ההוא הוחלט שאיש כזה מתאים יותר כמזכיר קיבוץ. לא נואשנו ואפילו התגאינו. בכל זאת, זאת תרומה  תרמנו לחוסן ערכי של שכנינו.

 

היו מקורות לגאווה ולא נוסיף, כי לא רודפי גדולה אנחנו ותפארת המליצה. גאים אנחנו בענוותנותנו. במסגרת זאת, יותר מכל, גאים אנחנו על מה שהוא ייחודי שלנו, באמת - והוא -

 

תזמורת בצורת קוראים לה. משהו של משהו-משהו. חברי להקה שמזייפים. חברי להקה שלא מפיקים צליל ראוי מכל מה שהוא. חברי להקה שלא יודעים לצייר חמישה קווי תווים מקבילים, שלא שמעו על דו רה ומי עוד. אם הם יופיעו בפומבי וירוויחו, אפילו רק תהילת עולם, אשרנו. כיוון שלהקה הם כבר, חיפשנו פתרון לחסרונותיהם. זה היה חשוב, כי פורים מוריד גשם רק פעם בשנה - והנה הוא בא (היה זה עוד כשחורף דווקא, בנגב  עוד ירד גשם). בחג כזה, להקה היא צורך הכרחי וגם בל יגונה.

 

בגלל שלא ייצרנו פסנתרים וחלילים וכותנה עוד לא הייתה והיה שפע של חסרון בכיס, בנינו גיטרות מקרטון. עליהן מתחנו חוטי ברזל משומשים. חביות של נפט ופחי שמן היו למערכת הקשה יחד + מקלות של מטאטא. את ברהמס הפרטנו על פרופילים מצוירים של פסנתר ושל סטרדיבריוס. הפעלנו אותם בכשרון בולט, אבל לא הצלחנו להפיק צלילים. בייאושם, שמו חברינו תקליט על פטיפון שהיה כבר אז(!) וגם פלטת בקליט טהור של שירים אמריקאיים מארה"ב הייתה. השמענו את הקולות, הלהקנים עשו העוויות ובידיהם פרעו בכל הכלים - ולא היה קץ לעליצות. ככה באה לעולם התזמורת של כאילו. חברים שלא שרו אפילו את התקווה ולא ידעו פשרו של תו, דווקא הם כבשו את הקהל במתק השפתיים ובידיהם המיובלות. במשך חודשים התנהלו חזרות בנגריה כשהייתה עוד רנטבילית, כי זה טוב למוזיקה. בכל חזרה נכחו גם חברים אנטי-מוסיקליים, שחושבים ש-"רק עבודת אדמה". לא היה אחד שלא יעץ עצה - ויותר מכל שיבחנו וקילסנו. במקומותינו, שבח לחבר הינו דבר נדיר, כי מתחייב, הרי, שכל אחד, כל הזמן יהיה במיטבו.

 

תחילה קראו להם "מזמרים פורים", אחרכך, "שמנתול", אחרכך עוד שמות  - ובשנת בצורת, קורא לה "תזמורת הבצורת" בעיקר כי זה חרוז. באותה שנה חגג הנח"ל משהו, עובדי אמפא חגגו משהו אחר. צעדת שלושת הימים והאוניברסיטה העברית וחיל אוויר ותערוכת התעשייה הקיבוצית ואחד האמרגנים - כל אחד מאלה חלם שרק לפניהם תופיע הבצורת מקיבוץ גבים. מחנה הנח"ל רצה לעשות כתבה קולית (שלא בוצעה, מסיבות של קב"ה). כולם היו בטוחים שגבים זה עילום של שם. איש לא ידע איפה זה. במפה כתוב היה שדה עקיבא - ודוסים לא נותנים מופע כזה.

 

חברי הלהקה היו מופיעים כמו-שרים את השירים, כמו-מכים בתוף ובמצלתיים, כמו מנגנים די-בדיוק לפי השיר, כמו משמיעים הכל למיקרופון - וההצלחה גרפה את שיקולי הדעת. באחת ההופעות, התחיל הפטיפון לנגן שוב ושוב אותו קטע וגם המחט קפצה שוב ושוב. מוזיקאינו לא איבדו אפילו לא עשתון אחד - ושוב ושוב חזרו על הקילקול, עד שהמסגר שלנו חלץ אותם מן המצוקה. לא היה גבול להתלהבות. הרדיו לא הפסיק לשדר את השירים. בעיתונים כתבו על וירטואוזיות(!), אילתוריות, ועל סאטירה האירונית שבהופעה של נפגעי בצורת כרוניים.  בפריז שמעו על הבצורת וביקשו חומר בנידון. שלחנו להם תקליט עם השירים - והם הזמינו את הבצורת להופעות במועדון לילה, שנטול ביגוד והלבשה. לא יצא לפועל. מרכזת הביגוד והכובסת התנגדו. חבר אחד, בדיוק, היה בתורנות חדר אוכל, אשתו של השני יצאה לקורס תרבות, כי הבטיחו שם, שבמסיבת סיום תהיה בצורת.

 

ויכולתי לספר על עוד מקורות לגאווה, אבל די בעוד אחד.

 

כבר רמזתי על עילום השם של קיבוצנו. כלכך לא פורסמנו, עד שבכל יישובי הסביבה היו גניבות של מסתננים מעזה.  רק אצלנו, גונבי חבילות הקש היו מיישוב יהודי שכן. כן, בעזה לא ידעו על קיומנו.

 

תחת הסיסמא "ימח שמו בעזרת השם", שנים נלחמו חברינו נגד שם שנתנו המיישבים למתיישבים: שדה-עקיבא. הסכמנו שאטינגר ראוי לישוב על שמו; שבני עקיבא חלוצים; שר' עקיבא הוא מהפלמח של בר-כוכבא; שאין שדות כמו שלנו. הסכמנו אפילו שהמקף אשר בשם מתאים למידותינו; - אבל אנחנו לא דוסים ולא מגשימי משק מושבי המעורב - ולכן גבים-גבים ושוב גבים; זאת, כי במקום נמצאו גבי-מים שהיו בורות תבואה; וגם כי המייסדים טיילו אז במדבר יהודה (שאז היה חלק מהנגב) והתפעלו מגבי המים. "מתיישבים במדבר?" אמרו המייסדים, אזי גבים. המיישבים אמרו שדה-עקיבא. לא הסכמנו. גם לא הם. ובשבתות רכבנו ונסענו והלכנו ומחקנו שלטים מחשיכי-עיניים. במקומם, בדם לבנו ובצבעים אחרים, כתבנו גבים - ובלבד שלא ייצא לנו שם רע.

 

המלחמה ארכה שנים. היינו מחזירים מכתבים שהגיעו לשדה-עקיבא. לא נענינו להזמנות מהתנועות הדתיות. סרבנו לקבל תיירים שחיפשו את שדהו של הרבי. הכחשנו שאצלנו יש קורס לגילוי של עקיבאות. דווקא הגזבר גילה עניין בשם יתברך ורצה לפעול בשם המקף,  בשם שדה ובשם עקיבא. הרי מי יסרב להלוואה לעקיבא ולא חשוב איזה הוא.

 

פעם לקחתי קיבוצניק טרמפ. שאל מהי גבים ואיפה היא. סיפרתי על הנגב הפורח, על המצב בגבול, על סופות בנגב ועל חלוצים שמפריחים שממה ועל מוזיקה סיפרתי. פרטתי על פסנתר ועל חליל ועל חבורת זמר קטנה - ובעיקר סיפרתי על תזמורת הבצורת. האיש שמע, גמע, שאל בהשתאות "מה, גם אצלכם יש תזמורת בצורת כמו אצלנו?". הורדתי אותו בדרך, שיידע לו. כשנזכרתי במשהו, שבתי והעליתי אותו למכונית, ולוא כדי להסביר לו שהוא מדבר עם חבר מהיישוב שהמציא, שיכלל והעלה את הבצורת לשיאי תהילתה - והכל, בזכות תזמורת שקוראים לה כך, בגלל כך וכך. בהקשר זה, סיפרתי לו על הבדל שבין קבוצה לבין קיבוץ, על א.ד.ג. ועל בורוכוב ותורת האטפים שבנה. האיש הודה מאד וביקש לרדת יותר מוקדם, כי הוא מתאמן לצה"ל. הורדתי אותו והוא התרחק ממני בריצה.

 

סיפרתי כאן על אותו עמארץ, כי זכרתי מעשה דומה, שעשה מי מצרינו למי מאתנו. היה זה איש חשוב להתיישבות. יום אחד בלילה, בנוסעו אל השממה, אסף חבר שלנו בדרכו אל יישובנו. חצי דרך התווכחו. האיש טען שלמקום קוראים שדה-עקיבא והחבר אמר שהוא גר שם והמקום הוא דווקא גבים. המיישב הוריד אותו בדרך ואמר לו שאם-כך, שיילך ברגל לדבר שלא קיים. הבחור הלך הביתה ולמחרת טלפן לאיש ובישר לו ש-גבים קיום קיימת. שנים שררה איבה בין האיש לבינינו. ההמיישב הצהיר שהוא אוהד את שדה עקיבא וקשה לו עם גבים. בא לעזרתו מזכיר של יישובנו שכתב מכתב של פיוסין ודברים של כיבושין. בין השאר כתב  ש-"הלוא טוב קציר אפרים מעוללות מנשה"; ועוד, ש-"טוב שם טוב משמן טוב" וחתם ש-"בעזרת השם, ייעשה אך טוב לעמנו ולארצנו". האיש התרשם מהעמקות, הלך לראות ולשמוע תזמורת שבוצרת, שתה שוקו מפרת-הסויה שברפת מקומית ויאיר פניו אלינו. אילולא היינו צנועים כלכך כה-, גם בכך היינו מתגאים: לא פשוט לשכנע מוסדות יישוביים בע"מ.

 

אלה רק מעט מהתפארת, כולל ענוותנות שכלכך גאה גאינו בה. וככל שנעמיק אל שורשינו, ילכו ויתגלו פארות-חיינו. לפירות עודנו מחכים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: