אם אין יקב ואין גורן, אזי מהחצר / אורי בית-אור

אם אין יקב ואין גורן, אזי מהחצר

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

פסח שאחרי מלחמת יום כיפור. קיבוץ. רבים בצבא. קשה-קשה. בכל-זאת, החיים נמשכים. אני כלבויניק: חצרן, חשמלאי, תחזוקן, מרכז-בניין, סדרן עבודה. אז, הסתיים חדר אוכל החדש; כלומר, חדר אוכל החדש הקודם שונה למטבח ונספחיו ולידו נבנה חדר אכילה חדש. יום לפני הסדר, באה מרכזת התרבות:

איור מאת יעקב גוטרמן

- שכחתי קישוטים לחדר האוכל והסדר כבר מחר! תעשה משהו!!

- מה? מתי? הרי אין לי רעיון ואין חומרים!

- תמצא כבר פתרון. אצלך זאת לא בעיה. מה, סדר בחדר אוכל החדש בלי קישוטים?

 

במקומנו, בין עשבים שוטים וחכמים, השאלות צצות כפטריות ומעטרות את השבילים, בשביל שנמצא להן תשובה. הפתרונות צומחים בשפע, אבל במסתרים ורובם לא מתאימים; זאת לדעת מי שלא יודעים למצוא תשובה. ההולך בלילה, צריך להיזהר, שמא יינגף בהן, בשאלות.. הפתרונות מצויים יותר בפינות נידחות זנוחות; למשל, במזבלה. בגלל הניקוז, השאלות זורמות בשבילים מרכזיים. התשובות והפתרונות, כאמור, מתנקזים אל הגבים החבויים, אל בין הסלעים ובין אבני השדה שלא מצויים בשדותינו. צריך קצת לטייל, לפזול או להעלים עין, להצליב דרכים ומחשבותף, לזווג בין השוטים לבין החכמים – ובאה מנוחה למתייגע. כך עשיתי, בדיוק.

חיפשתי פתרונות כשרים לפסח, בערימות הסבל, במזבלה, בחצר הגרוטאות, במקומות שחומרים פסולים מצטברים תחת לעצי המציאות הקיבוצית. כולם יודעים ששמה אין. לכן, שמה יש. אולי.

 

מצאתי; יותר נכון, החומרים מצאו אותי: בחצר התגלגלו פלונטרי-חוטים ממטוויות כותנה. במחסן מצאתי תמציות צבע זולות לסיד. מצאת שק של גבס, שקנה מרכז קניות (כי בסיטונות זה זול יותר). בחדר-ציור היו עשרות קרטוני ביצוע, שנועדו לפספרטו של ציורים ולגב של מסגרות. והיה דבק פלסטי מדוול, להדביק דברים שבקיבוץ לא כלכך נדבקים לבד. מצאתי מברשת מקריחה ושני מסמרים של 12. נראה איזה זהב ממה שהוגדר עד כה "זה הבל".

פרסתי את הקרטונים בחוץ. טבלתי פלונטרי-חוטים בגבס ואחר-כך בדבק (מכאן, שבפסח מטבילין כמה פעמים). השלכתי אותם על הקרטונים. מהאקונומיה גנבתי נייר עטיפה לארוחות לשדה. קצת שיחקתי במה שהתקבל וקצת זה שיחק בי. כשהכל היה רטוב-משהו, התזתי עליהם מתמציות הצבע וקצת שרבטתי בפסטל. התמציות נגמרו מהר מדי. הזיתי את הטיפות האחרונות על הציורים, זעיר פה זעיר שם, והתערבתי עם מכחול קו לקו מעט מאד. המסמרים והממברשת סרקו את התוצאה בספונטניות נון-שארלנטית (וואלה, ביטוי!). את התוצאות תליתי לייבוש על חוטי המכבסה וכמעט זהו (כי כמה קרטונים נשברו מעט והייתי צריך לפברק שברים שהם רלוונטיים ליציאת מצריים). בתוך יממה. תוך ההתרוצצות, כסדרן עבודה, כמרכז וכחצרן של ערב פסח, "עשיתי" עשרות ציורים כאלה. בפסח היו הם הקישוט של חדר אוכל. כדי ללבון לבנים כאלה, תבן לא נתנו לי. אבל אמרו "עשה". הלכתי וקוששתי ועשיתי.

 

אנשים כל כך שמחו, עד שיצאו מגדרם וגם שיבחו את העושים: כמה מחשבה וכמה מקוריות וגם יפה. מילא אני, זה מובן ומצופה, אבל איך הצליחה התרבותניק לגייס תייש שכמוני ולהוסיפו על נס של יציאת מצריים!

 

החג עבר, היצירות הורדו אחר כבוד ולא ידעו מה ייעשה בהן. הבאתי אותן לחדר ציור שלי ועם הזמן הן שינו מקום וגם עברו מטמורפוזות: כמה ניתנו במתנה על ידי הקיבוץ ועל ידי. כמה נלקחו/נשאלו ולא שבו. כמה נותרו כמות שהן. כמה זכו לטיפול משדרג. כמה התפוררו והשרידים נשזרו בעבודות אחרות. נסים פועלים גם אחרי הפסח. וגם גילינו וריאציות לחוק שימור החומר ולחוק שימור היצירה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: