צבוע ולקחו / אורי בית אור

 

צבוע ולקחו

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לפני שנים וכעבור שנים, כמו המשך ל-"בחרט דק" (ור' רמז לסיפור אחר) וללא קשר, כתבתי בעלון המקומי טור ושמו "טבע בפינה".

איור מאת יעקב גוטרמן

היה זה משחק מלים וכוונות על אותם מדורים פופולאריים, "פינת הטבע", שנכתבו ברוח עזריה אלון. אחד כזה הופיע גם בעלוננו. חברה טובה (וכולנו יודעים, שחברה וטובה, הם היינו-הך כמעט) במקומנו מצאה בטבענו רק דברים טובים ובמקומנו גם ותיארה אותם. כך, גר גור חתולים עם כלב ואפרוח תרנגול עם ברווז. סוסה קשישה גידלה סייח שלא שלה עד שהיה לג'יגולו שלה. טרקטור מזדקן אימץ עובד מוסך ועץ שקמה שבחצר הרפת קיים יחסים עם דבורה שהייתה הנביאה המקומית (ידעה דברים הרבה לפני שבכלל קרו). בטבעים שעל פי פינתה, אין עשבים שוטים, ושטויות של בר מפריחות את הנגב לתפארת המליצה.

 

בטובי, חשבתי שלאותו מטבע, מן הטבע יש עוד פנים וראוי להציגם. כדי שאנשים שכבר הזכרתי שביניהם יש חברים, יתייחסו אל הכתוב, משלי כתבתי ושנינה, ככל אשר יכולתי. אכן, משלי, אבל מוקירי זכרי טענו שכתבתי את קהלת ושהכל הבל הבלים.

 

בעקבות פינות הטבע קראתי למדורי "הטבע בפינה". חשבתי שלעתים קרובות, התנהגות הטבע מצדיקה ששם הוא יעמוד עד שיירגע ויתקן את אורחותיו. כתבתי, פרסמנו ולא טרחתי לברר אם יש קוראים ומה קורה אחרי. כמה חברים היו במערכת. גם אני הייתי שם וגם הייתה עורכת הראשית שהייתי מקורב אליה די מאד. ובין החברים ששם הייתה אחת שאין בלתה ובדיעבד אולי טוב שכך הוא. במערכת, "הטבע בפינה" התקבל במאור פנים, מה גם שצייר המערכת (אני) אייר לו איורים נאותים. במו עיני ראיתי אנשים, שרק קיבלו את העלון וכבר קראו את מדורי וכבר זרקו לעברי מחצית דבר או שניים, כאנשים עם טבע וכחברים. כי אצלנו חברים ואנשים וטבע כמעט היינו-הך הוא. וגם כי, חס וחלילה, במקומנו אין אומרים שבחו של אדם.

 

גם אחרי שהופיעו כמה טורים, לא שמנו לבו כמה סובלת מישהי אחת במערכת, עד כמה היא מתקשה לעמוד בביקורת חבריה ושכניה גם, על הטורים שלי ועל שהם נדפסים. האשימו אותה שהיא נותנת יד להתחכמות, לרמזים מגונים שחושפים לחשדות את החפים מפשע. משת"פית היא שנותנת יד להתנשאות, לרכילות, להפלה בפח וכיו"ב.

 

באחד הטורים תיארתי את מי שהיא זוגתו של הצבועה ובכלזאת היא צבועה בזכות עצמה. הצבועה שלי חייתה בטבע הקיבוץ והשתלבה בו די יפה. תיארתי את אופייה ואת תכונותיה ולא פסחתי גם על איבריה. הנה, אמרתי, מיוחד הוא איבר מינה של הצבועה, ממש מ-מ-מיוחד הוא. יום אחד, סיפרתי, הצבועה חטפה נער תם למערתה וגידלה אותו לפי צרכיה וטבעיה. ומה שהיה או לא, גדל בו לתלפיות. כולם ידעו: איש לא יודע מה עשתה ומה עושה הוא במערתה. כשגדל, יצא מן המערה לאור ולטבע הפתוח ומצא שם טבעיות אחרת. כל זאת כתבתי, כשבעיקר אני מקפיד על הזיאולוגיה.

 

הפעם, שמחה אותה אישה שחברה במערכת. על הכתוב אמרה שזה פשוט, ברור, יפה וטוב. זה, באמת, משל על "וגר זאב עם כבש", על המשק-חי של הילדים, וזה מזכיר לה גם סיפורים מיוון וסיפורים מרומא. שמחנו. שמחת חבר הריהי שמחתנו. ושמחה וחברות, כמעט היינו-הך הם, הלוא?

 

למחרת שבה בעלת השמחה הזאת והיא אחרת מכל מה שמישהו ציפה. קצף שצף מפיה, אלה, קללה וגם עלבונות, על שכלכך הפלתי אותה בפח ועד כדי כך ביזיתי אותה וכיו"ב. ואיך זה שכל המערכת עשתה יד אחת אתי וכנגדה. איך איך כתבתי דברי כפירה ומיניות כזו והיא אפילו לא עודכנה. בושה כזאתי! מילא אחרים, אבל למה היא צריכה להתבזות בעיני חבריה (ו"אחרים", כידוע, יכולים להיות חברים או לא)! עד כדי כך הוא כך, שהנה, חברתה הטובה הטיחה בה: "מה, את לא רואה שהכל עלי עלי!". התברר שמזה כמה שבועות, אותה חברה טובה של החברה, הנשואה באושר ואם לילדים, לא היה לה די באושרה הנ"ל ובלהט ובחום אספה למיטתה נער מקומי, תמים, חברותי וחם, שכל אשר עושה הוא בשלמות עושה הוא. כדרך הטבע, כשידע אותה ואת אורחותיה, בא עליה ונהג בה כדרך עלם בגבירה. האמת, למרות שאלה נפלאו ממני, העזתי להגיד שלא ידעתי, לא שמעתי, לא לכך כיוונתי. לא הועילו כל טענותי וההתנצלויות קלשו כשלו. בעולמנו זה שבמקומנו יצא שמי כחכם שלהרע. מסתבר שבקיבוץ, עלפי הטבע, האפלה כלכך דחוסה, שהיורה באפלה, חזקה עליו שיפגע במשהו.

 

והמשכם של הדברים שביני לבין מי שנפגעה מטבעם של צבועים, לא תם ובוודאי שלא נשלם. ההמשך הוא סיפורו של חג שוטים, אבל זה סיפור אחר. ואל תחשבו שכל מה שאני מספר הוא, שבאמתחתי יש עוד סיפורים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: