או-טו-ט'ו בשבט / אורי בית אור

 

או-טו-ט"ו בשבט

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ט"ו באב הוא מעין אזכרה לט' באב שבו נחרב הבית והוא תזכורת נאותה לט"ו בשבט, שאז נבנה לו בית: נוטעים גפנים וזיתים באותו הכרם שבו נחטפות בנות ישראל כבחורות בטרם קיץ. ט"ו בשבט מזכיר לחברים, שבמטע קורים דברים טובים וגברים מסוכנים. סיפור זה מוקדש לסכנות.

איור מאת יעקב גוטרמן

כשעבר ט"ו באב וחג האסיף חלף, והחצבים שילחו שרביט כלפי שמיא, החלטנו שמגיע לנוטעים חג משלהם, שכל הקיבוץ יידע מה זה מטעימ'ניקים. לא שלא מעריכים אותנו. דווקא כן. אומרים שאנחנו כמעט כמו הפלחים ויותר מלולנים; על רפתנים אין מה לדבר. אמנם אוכלים אחרי כולם ובכלזאת, אי אפשר לשבת אתם לשולחן אחד - וזה עוד כשאני אוהב ריחות של רפת. באחת האסיפות שמחוץ לאסיפה הוחלט שגם אנחנו חרוצים אבל מאובקים פחות ושמתאים שלמטע יהיה כבר טרקטור. ידענו שזה כמעט נכון ושמגיע לנו לפחות קצת כבוד. לעומתזאת, הפלחים טוענים שהנה הם לא אוכלים קש ולא תחמיץ ולא גזר ואספסת, תפוח אדמה, שבולות-שועל וכיו"ב. ואילו אצלנו מלבלבים אגס וגם תפוח, שזיפים וענבים, מה שדי-נכון. די גן-עדן - ולא חשוב שזה יהיה רק בעתיד. באצילותו, הודה בכך אפילו המרכז שלנו, איש תרומות ידוע - ובצדק וגם עוד איך צנוע. איך? למשל: ריכוז ענף הוא משרה גבוהה. מי שמממלא אותה מתמלא גם בעצמו. - אז, הוא לא יוותר לאף אחד אחר לעשות דברים שחשובים. הנה דוגמא קטנה שמראה על הגדולה: כשבאה עת גיזום או עת קטיף, בבוקר שעם שחר, כשכולנו מזנקים לסולמות ומטילים ארצה שפעים של גזם וזמורה ועלים שהתייתמו ודבלים שנדבלו. או-אז, הוא, יוצא-האשכנז שלנו, מוותר על ההילה. במקום זאת הוא מקושש גוזמאות לערימה, מוציאם לקצה שורה בחבלים וגוררם לערימה לכבוד הל"ג בעומר (עוד חג של הענף) לכשיבוא. בעת קטיף עושה האיש דברים טובים כנ"ל. מוותר על הגבהים ומעדיף את ארץ הבחירה. מאד גאים אנחנו בענווה של רכזנו, שמוכן להביט עלינו מלמטה בחיוך של סלחנות. יש דבר כזה בפלחה? נו?.. טוב, מי אמר להם לבחור בפלחה?

 

מתוך הזמירות, הקיצוצים בנטיעות והענווה, סיכמנו שט"ו בשבט יהיה חגנו וראש לשמחתנו. אמצע חודש שבט, ראש וראשון בחודשים הוא, כראוי למי שבאו אל הארץ ונטעו כל עץ. הודענו לוועדת תרבות שזהו: הט"ו בשבט, חגנו הוא עד לדורות ולרוחמה השכנות מזה - ולניר-עם (שזה שם של פלחה, רחמנא ליצלן) מזה. הכל עלינו. אפילו הירח המלא, באחריותנו. מה שהם צריכים, זה להכין שלטים (הרשימה במערכת), לפרסם, לקנות ולהגיש פירות יבשים ויין ענבים, לסדר את חדר האוכל, שהיה אז צריף ארוך דל ונמוך ואי אפשר היה לסדרו שמא קירותיו יפלו, לדאוג שלא ירד גשם זלעפות (היה כזה דבר), להדפיס את הטקסטים, שזה היה הכי קשה, בגלל המכונת כתיבה שפנויה רק בלילות מסוימים, וגם זה חלקית, כי יש עליה תור של משוררים. לא סתם מכונת כתיבה היא. בכל הארץ יצא שמעה, ז' שמזדקרת לה ספונטנית מתוך המקשים - וממנה חידושי לשון וחרוזים לרוב. גם מזאת לא נרתעה הוועדת-תרבות - וכך היה לחג חגנו.

 

ערב הטו-טו תוכנן כערב של שוטים ועקרבים ושל מותני העלמות; חגיגה של קוצצי-קוצץ שמגזמים בקיבוץ ובחבריו, כמנהג המקום והשעה. ודוק: חברים כן ולא חברות, שאליהן היה רספקט ואהבה. על חברים עולים ושוב יורדים, כי את המוות עושים בלשון. נאמנים פצעי אוהב? אז הבה ונכאיב לו. נעשה זאת במשורה במשורים, בזמרה במזמרות ונגזים הגזמותינו בעצים. לשם כך, את המזמרות לחרבות כיתתנו והכנו ערב שימריא לגובה. גובה, כי זאתי הרמה וזה השיא שבמטע-יומנו: לטפס על סולמות לצמרות. התכנית תגיע לשיאה כשאנחנו על הגובה, על סולמות - ודווקא בשלבים גבוהים, אלה שמשמשים לגיזום של נוף ולקטיף ברום, לכתיבת רומנסות, לנגיעה בשחקים כחולים ובעננים שתמיד מבשרים משהו, להביט על אחרים מלמעלה-. על הסולם וממנו - זאת תהיה התחרות בינינו לבין שאר העולם, ובה תוכח עליונותנו, כפי שנאמר על יעקב אבינו שאבנים למראשותיו..

 

הכל היה מוכן. למדנו לקרוא טקסטים בהטעמה ובלי שגיאות. הקפדנו על היגוי נוסח הבימה. לא עשינו חזרה גנרלית, אבל החברים כלכך אינטליגנטים שלא יפספסו. בייחוד בטחנו במרכז המטע, שהוא תתרן סמוי, משמיע תקליטים רק לעצמו וגו'. באיש זה נקשרו אגדות רבות, למרות שכבר יצא מאשכנז ואל ארץ פרנקיה הסמוכה עוד לא הגיע. אמרו שלטובת קיבוץ עזב הוא בית חרושת משפחתי לשוקולד; אמרו ששכח לקחת סטן שלקח להגן על חברים בסיור בחו"ל. אמרו שאת הסטן החזיר אויב כי הוא לא יורה. סיפרו שהיה מבקר פה ושם, אי-שם במיטתה של מי שכעסה על בעלה ובעלה גילה זאת, כשאמר שהוא לא רוצה למצוא במיטתו שער ראשו של איש קרח. סיפרו עליו שהפטיפון הקיבוצי שכן בחדרו כפרימוס אצל רווק; ושהוא תתרן שלא שומע, אבל משמיע תקליטים רק לעצמו ושר בזיופי-מקלחת. הרבה סיפרו ולא הכל סיפרו.

 

חג הטו-טו היה הצלחה פנטסטית. חברים באו, חברים אכלו פירות וירקות, חברים הלכו בסך עם את ביד, חברים רקדו כמו שתילי זית ענוגים, ענו בדיחות על שאלות, התעטפו בעלים של תאנה, שרו לבלבו אגס וגם תפוח, ריססו אחד את השני. כי האדם עץ השדה. וחיכו לשיא: תחרות סולם בט"ו דיאז ובשיא במול. מה המשימות? פשוט. נוטעים מול שאר העולם מטפסים בסולמות חיש-קל, לא פוסחים על אף שלב, מגיעים לשיא, סופרים בדים וגוזמים לחתיכות מידתיות. אחרכך, בנתירה קלה, שבים ארצה בשמחה. וכל הזמן חובה לשיר את האינטרנציונל - ואם צריך, גם את תחזקנה ואת גלגלי העולם שחורקים שן במפעל, כי לא גורזו (כך, המכונאי המקומי). בשירה כזאת, אסור ה-לה-לה-לה. מותר להמציא מלים. יהיה הכי מצחיק אולי.

 

כשניתן האות, זינקנו. טיפסנו, שרנו, חיברנו ליברית למוסיקה סתוית שבאביב-; וכשהגענו לפסגה, השקפנו אל התחתונים בגאווה - ומייד גם בתמיהה גדולה. גילינו שהמרכז, אותו מי שיצא מאשכנז, התתרן שלא שומע, אותו קרח ששערתו רועה בשדות זרים, אותו מי שהתלהב ועודד כלכך ורצה כלכך שיידעו כולם מהו המטע ומיהם הנוטעים כלכך, אותו איש הזה עמד במקומו ולא נע הוא ולא זע הוא, כאילו קפאו הקור. ושאר-העולם? רגע טיפסו למעלה ומשנהו נעצרו תמהים, כשראו שהאיש קופא על מקומו. מה קרה? אולי אין סוף לקצה הסולם? אולי הסולם חד-סיטרי, אולי השלבים חד-פעמיים? אולי זה איזה טריק שיתגלה כשנהיה למעלה ולא נוכל לשוב. אולי כשנרד אלים, הוא יעלה "כמו הרשל'ה ברכבת" (אכן, הם-הם שאמרו זאת). כדאי לדעת: בקיבוצנו, להיות למעלה לא מקובל. גם בתנועה ידעו שאצלנו לא יהיה כדבר הזה. גם באזור הכירו זאת והיינו די-גאים בכך. אף פעם לא הראשונים ולא המיוחדים. אנחנו, מה שבטוח אצל אחרים, אצלנו ממש לא בטוח. אולי. אנחנו כל הזמן למטה.

 

האיש היה תקוע. זינקנו וצעקנו "מהר! מהר! עלה קרח, עלה קרח". האיש לא מש ולא משמש, כאילו לקראתו יצאו שניים דובים מיער. אמרנו לו שעוד מעט נפסיד, שאין כמו אוויר פסגות, שמשם שומעים היטב, שאין כמו ריח הסמדר בשיא, שאם נפסיד יהיה זה בגללו. האיש התחלחל יותר ודבק למקומו כאילו אין בלתו. לאיטו לאט בשיניים חשוקות, שככה זה כשיש ורטיגו. זה לא הוא, זה פחד הגבהים שהורג אותו. כל השנים. לכן, טוב לו בקיבוצנו וכך טוב לו לקושש גזמים. רק שלא להיחשף, שמא לא ירצו בו כחבר, כי החברים בקיבוצנו מושלמים, לדעתו. מצדו, ששאר-העולם ינצח. הוא לא ישיר ולא יניח רגל על שלב ראשון או זה שלפניו. את זאת לאט בסוד על אוזננו. שאר העולם וחברים היו במתח: מה קורה פה מה! רגע היססנו. אחרכך הסינו את הקהל והכרזנו, שצנועים אנחנו וענוותנים. בהשראת אדמו"רנו ובהרשאתו, אנו מוותרים על שיא-סולם, על שיבה לארץ בניתור, על שירת המנון, על שיא התהילה והסולם - ועל פסגת-קיבוץ. צנועים אנחנו. על זאת תפארתנו - ועל פירות הארץ. אנו מוותרים! המתחרים היו בשוק. נצחון נשמט מידיהם - וגם הפסד. איבדו מקומם הזה או זה. מי יכול התפאר שהגיע לפני הראשון או שהפסיד רק לו, כשאין ראשון? בלילה געשו רוחות בחדרים, בחצרים, במקומות מסתור ובמחשופים. עם שחר התגבשה דעת קהל, שאין כמו המטעים'ניקים לתחבולה, לחוכמה שאחרי, לצניעות וענווה. מי עוד כמותם להיות בשיא, דווקא מפני שאינם בו. וכך, ארץ שבה למנוחתה וגם קיבוצנו שב. אין חג כטו-ט"ו בשבט ואנחנו כוהניו.

    

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: