תנובה / אורי בית אור

תנובה

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בתורנויות-שבת, רכוב על סוס, יצאתי למרעה עם הפרות. עמדתי בראש גבעה שליד הכביש.  

איור מאת יעקב גוטרמן

עברו שעות. הסוס נרדם. גם הפרות נכנסו לקצת נירוונה. ברוח המקום והתפקיד, הוצאתי חלילית שעשינו בעצמנו (לוקחים חורים מתאימים ושמים בעץ עם משרוקית למעלה) וניגנתי סתם מנגינות מקוריות, כי מעולם לא נפחתי קודם בחלילית. סוסי קפא על מקומו. הפרות שלחו מבט, הנמיכו קרן וחזרו ללחוך את עשב השדה. העשבים הביטו בי כמו שוטים. כלב לא נבח, ציפור לא פרחה. אידיליה.

 

עברה שם מכונית. עצרה. יצאו ממנה אנשים עם ילדים. הסוס והפרות והחליל הזכירו להם שירים וסיפורים, סרטים ותכניות טלביזיה חדשות של

ערוץ 1. הם טיפסו אל הגבעה, באו לחזות ולגעת באושר. הם גם אמרו לילדים שככה זה היה פעם, בעיקר בגליל. 

איזה כיף! - אמרו - גם אנחנו רוצים. אפשר? אמרתי להם "בבקשה, שבעה וחצי שקל לחצי-שעה. עם חלילית 27".

הם הסכימו בהתלהבות. ויתרו על עודף. אחר כך ישבו על סוס, נשפו צלילים רעו פרות. עד מהרה נשרך תור של קאובויים מוסיקליים, עד שולי הגבעה ואחר כך כמעט עד הצומת.

 

העליתי קצת את המחירים. חבר מזדמן נשלח להביא שתייה וסנדביצ'ים. אלה נמכרו היטב. צלמנו הנציח את האידיליות. עיתונאי שהזדמן שידר ישיר ושלח סמסים. היו גם שקנו חלב טרי, ישר מהפרה. פרפקט.

 

האנשים התאשרו. הפרות רעו כי טוב. גם הקיבוץ. חברים התארגנו בתורנות, לתחזק את הגבעה. חבר שלנו פתח אולפן הקלטות למוסיקה חלילית חופשית, "הרועה בנגב". קנינו עוד פרות, כממלאות מקום, כאשר שלנו הולכות למכון החליבה. רצינו עוד סוסים. לא היו והבאנו גמלים (לכן זה שמה של הגבעה). שם המקום יצא למרחקים ואפילו לרמת-גן הגיע: שם, על גבעה בנגב יש ארץ ישראל יפה, כמו שחלמנו פעם שתהיה. אוריגינל. כשהתחילו המונים לצבוא על הגבעה, הקמנו תחנת דלק, מסעדה ומגרש חניה. מעולם לא היה קיבוץ כל כך רווחי.

 

בעצם, כן היה. באחת השבתות ביקר באתר ההומה קונים ונהנים, הכלכלן המקומי. למחרת הודיע: במקום חליליות שלנו, נמכור חליליות מסין. במקום חברים, יעבדו שם התאילנדים. ככה זה הרבה יותר רווחי. גם חלב מהפרה נקנה מתנובה, כי זה זול יותר. בהמשך ישיר לרציונל שלו, שכרנו גם כלכלן אחר, הרבה יותר זול. כל כך דקדקנו ברווחיות של הגבעה, עד שבמהרה מכרנו אותה לנדלניסט מבטיח, שבנה שם קניון מפואר. אנחנו העובדים והוא הקופאי. לא לאורך זמן.

 

עד מהרה נאלצנו להפסיק כל מה שצמח שם, בגבעה. ש"ס טענה שזה חילול קודש/שבת/משהו אחר, אנ'לא זוכר. התמ"ת מצא שאין רישיון עסק. משרד הבריאות טען ששירותים בטבע, שגם על זה שילמו אורחינו כי זה חלק מהחוויה, זה פוי. משרד האיכויות מצא שהמנגינות לא ראויות וכך גם האקו"ם. המשטרה טענה, שמכוניות הן גורם העיקרי לעליית השנתית במספר התאונות. צער בעלי חיים טענו שזה הינו עינוי לבהמות. אחרי שאיים עלינו, שילמנו פיצויים לנדלניסט וסגרנו ת'גבעה. להפריח את הנגב, ככה אי אפשר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: