תברואה בריאה / אורי בית אור

 

תברואה בריאה

אורי בית אור - [גבים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לא ציפיתי שכאן אעשה קריירה כלכך מהירה. יודע שאין חשוב מתברואן-קיבוצי. יודע שבקהילה שוויונית כזו, לא חשוב מה עושים. חשוב איך עושים; ובכלזאת, לא ציפיתי להגיע עד צוות אשפה ותברואה האזורי.

איור מאת יעקב גוטרמן

כן, עשיתי טוב לחברים ורע לחרקים. עשיתי טוב מאד לאשפה, לזבל, לפסולת. עשיתי רע לכל חולירע. ידעתי שקיבוץ בכלל ושלי בפרט, סובל מלקויים תברואתיים, אבל לא פיללתי לקריירה. ידעתי שתברואה צנועה היא תברואה בריאה. זה תפקיד רגיש: חצרן מקומי, עם דגש על בתי ילדים (לא כולל הילדים). ככזה, ציפו ממני ל-הכול.

 

כיוון שנבחרתי לוועד התברואנות האזורי, הייתי בין המעטים (!) שהשתתפו בבחירת מיכלי אשפה ליישובינו. המועצה האזורית פעלה אחרת, אבל הייתה לכך תגובה חריפה: קיבוצים הקטינו קניות של כרטיסים לאמפיתיאטרון. נבחרת כדורסל אזורית התחילה להפסיד. בכדורעף התגלו פנצ'רים והתרוקנה רוח הלחימה. קבוצות רוחניות סבלו מקשיי-נשמה. משקל גופנו התברואי הלך ורב. לא, לא התגאיתי. ענווה גמורה, כאילו זה מגיע לי. המוטו: אין זבל או אשפה או פסולת נחותים. הכול ייטמן בבור אשפתות - ובכבוד.

 

בקיבוצי, פיזרתי כ-150 מלכודות לזבובים ויתושים. נתפסו עכבישים, חרגולים ועוד מטרידנים. זבובים נלכדו כבר במלכודת שנייה. לא היה חרק שנתפס פעמיים. לא היה מוות קליני. מוות טוטלי. קרה שהאחות רצתה עלוקה לרפואה ולא מצאה! במלכודות התקנתי טייפים שניגנו שירי ארס ותקומה. זה משך חרקים כמו דבש. בסיורי בטבע, גיליתי שמי-ביוב זורמים מהרפת לוואדי, אינקובאטור ליתושים. הרפתנים כעסו שחשפתי עוונם, זרמי שתן של פרות וזבל שלהן ואולי גם שלהם. יצקתי שמן מכונות על המים. היתושים התחלקו, נפלו וטבעו. הפכתי זבל פרות לזבל עופות. ציפורים עשו שמות ברימות וברמאויות. בכניסה ליישוב, לא עוד חוטאים יבואו אל מקומנו זה.

 

אות של הוקרה עשה לי המסגר: שרביט. מעין סייף צבוע-כסף, דוקרן משוכלל לדקור בו לכלוכי-חוצות. הדוקר (אני!) דקר דקור עד מוות. כמעט שגם אני פוניתי למיכל. חברים ונוער התרשמו, ביקשו סיבוב על הדוקרן - וכתוצאה, שמרו על הסביבה. חברים חסכו אשפה ופסולת. ילדי הגן בנו מוטות כנ"ל ויצאו למסע של מדקרות-לב וניקיון. טוב שילדים יידעו שיש לכלוך גם בקיבוץ ומהו ניקיון-כפיים. ההישג היה, שילדים ידעו הבדל שבין לבין פסולת, אשפה וזבל. ואתם, האם אתם יודעים?

 

היה חבר, שלא האמין שיש מי שעושה תפקיד כי זה חשוב; שתברואה מבריאה ברואיה. הוא נשא בתפקידים כשתרמו לעיסוקיו. כך, כשריכז בטחון, הרעיב כלבים כדי שינבחו. עשה פריקות והעמסות כשרצה שרירים. השאיל למטעימ'ניק צבת שלו, כשחשק בענבים. בשיא, הוא התנדב לאקונומיה, כי רצה מיכלים בשביל דגיגים ועשבי-ים של אקווריומיו - ולשים על ציפורי גן עדן שגידל בין העמודים שתחת רצפת ביתו. למה ככה? כי הם שלו, אז למה שאחרים ייהנו? במרתפו, ציפורים לא פצו מקור, דגים מילאו פיהם במים ושטו בגן עדן של שטים.

 

הוא זה שטען, שאני נושא בתפקידי חצרן ותברואן, כי אני נוטל מהמזבלה חפצי אין-חפץ לציורי. אמנם זה מהפסולת ומהאשפה, אבל היה גם מה שמהזבול. לקחתי מסגרות-חלון ומסגרות-רשת לציורי, ופלפונים לקחתי למסגר את ציוריי. בגדים מצאתי וגזרים של בד, סיד כבוי ואלבומים לוהטים, וסיפורים קצת רקובים. כאלה וכאלה הבאתי לחדר ציור וציירתי ציורי-מופת; כלומר, בשוליהם כתבתי "למופת", שיבינו את הרמז: אשפה, מאשפות היא באה. אותו חבר אמר שציוריי, של הקיבוץ הם. אשפה, זהב היא ושל הקומונה; טען שנקודות וכתמים שחורים הם גופות זבובים שנכתשו; והירוק-זוהר, מהזבובים הירוקים הוא; והאדום עם השחור, מחיפושית משה רבנו. זיהה שער במכחולי כנטול ממטאטא מקריח. לדבריו, אמנותי, מן הזבל קמה ומפסולת שהיא אשפה. ואלה, של הקיבוץ הן. מעשי, מעשה אשף שלא לפי הטבע. דברי זבל הם. דעת חברים התגבשה: זבל, לא הבל הוא.

 

כנקמה, כהנה דברים ועוד כהנה, כדורבנות-דורבן דקרתי והיו כמדקרות בלבבי. כשנפרדו דרכינו, טען קיבוצי שציוריי שלהם-הם. קיבוץ לקח, כי קיבוץ נתן מה שבם: מקום, חומר, צבע, שיער, השראה,, מסגרת. לקחתי גם פסולות מהיקב, מהגורן, מהאקונומיה, מאשפה, מפלגי שתן מהרפת, מרשתות מדונגות בעונג דבש שבמכוורת. הכול מאוצרותיו של הקיבוץ. לכן, ציוריי, שלהם-הם. כשמלמלתי שאולי יש תרומת-מה גם לכשרוני, עיקמו פניהם בבוז: זה כשרון זה? ציור מזבל? אמנות-זבל!... מתאימה לתברואן. היו שם בוררים בינינו שפסקו: הקיבוץ צודק ולא אני. קיבוץ, הוא-הוא היודע אם אמנות היא זבל. ומי כמו קיבוצי יודע שלא כל זבל הבל.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: