תאומי-ס(ק)נדל / אורי בית אור

 

תאומי-ס(ק)נדל

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פרק א': כלב וסנדל

 

החברים חיפשו לו שם הכי מיוחד ובסוף קראו לו בובי. כלב מגזע מיוחד.

איור מאת יעקב גוטרמן

לדעתי, בובי הוא פליט. הגיע בכוונה למקומנו, כי רצה להתרחק ממקום ישוב. לא הייתה לו נטייה לחיי קיבוץ, אבל היה מוכן להתפשר. האמת, כלכלב-חמודות היה. אם האמנתם לזנבו, לא היה חביב ממנו. קלטה אותו משפחה שהייתה טובה גם בשבילו. ארבעת הילדים ואמם אילפו אותו להתנהג בטקט. הלוואי שהיה הוא לדוגמא להם. עוד תראו כמה היה זה כלב מיוחד.

 

החמוד, שבובי שמו (שם המשפחה שמור במערכת), אהב את משפחתו וכיבד את אהבותיהם, כולל ניקיון, לכן, הרבה להטיל מימיו וכל השאר בחלקתנו. חמוד-חמוד, אבל ביקשנו את הוריו שינהג כבוד גם בנו. ההורים המאמצים צחקו על תעלוליו והסבירו ש-מה, אתם לא יודעים שככה זה כלבים? תשמחו שאתם בטריטוריה שלו. הודינו על הזכות, אבל לא שמחנו. מה גם שבובי השתמש בנייר טואלט עמיד, בכל יציאה.

 

ליד חדרנו הייתה ערימת כורכר (שזה סימן להתפתחויות שעתידות לבוא אל מקומנו). בחלוף עתים, הייתה היא למקום משחק לילדים ולבובי. ביום היה הטף משחק בטרקטורים ומפלס דרכים בהרהרי הערימה. בערב, הוא היה שם ומחביא צעצועים במחבואיו. שוב, העזנו להביע מחאה שקטה. שוב, הוריו שמחו למשובתו: כלב משחק בטרקטורים, איזה גאון! מחביא אותם במחבואה שלו? כל הכבוד!! למה אסור לו מה שלשאר הילדים מותר. לא שאלו. אמרו. וזאת לדעת, במקומנו, לכל ילד או כמה היה מחבוא - ובשפתנו, "מחבואה". במחבואות כאלה, ילדים הטמינו כל מה שעוד לא הגיעה השעה לגלות. הקיצור, ששון היה שם, אבל לא שמחה, אז עוד לא שיערנו כמה יצירתי הוא בוביק. יום אחד, השכם בבוקר, יצאתי לעמל היום והנה אין סנדל. חיפשתי מתחת ומעל ומסביב חיפשתי. אין. בדקתי על מרפסות שכנים. אין. לא סתם סנדל היה זה, אלא סנדל של שמאל. לא סתם סנדל היה זה, אלא מתוצרת של נמרוד. נמרוד היה ידוע ביפי סנדליו, באיכותם ובמחירם, אבל כולם אמרו שזה כדאי. סנדלי נמרוד עלו עד פי ארבעה מאחרים והחזיקו מעמד פי שניים. קנינו אותם כי זה רנטבילי וגם כי הם הפגינו פשטות, תנ"כיות, הסתפקות במעט. תורת ארץ-ישראל וקיבוציות צרופה. כזה סנדל היה ואיננו עוד. סקנדל! בחיפושי, מצאתי את אחיו המיותם בערימה, קבור לו בכורכר ובסמוך לטרקטור כף לילדים. על ידם מצאתי פתק: "סודי. מחבואה של בובי. לא לגעת". המשכתי לחפש בגינת שכנינו ומצאתי את שרידיו המכורסמים של סנדל שמאלנו. סיפרתי לאנשים הרלוונטיים. הם קצת שמחו וקצת השתתפו בצער והעירו ש-"ככה זה כלבים ושסנדלי נמרוד צריך להכניס הביתה. מרפסת זה לא מקום מתאים לאינטליגנטים כמו בובי וכמוני. ושחבל על דאבדין". השמאל נפגע קשות. סנדל חדש-חדש - וראו, איננו עוד. נואשתי, כי לא מתאים לי רק ימין, אבל בכלזאת, אולי יש תקווה ליתומים: גם השמאל יכול להתחיל מסע ארוך ברגל הימין. תיבש ימיני אם אשכחכי. עד כאן פרק א'. הפרק הבא כאילו לא קשור, אבל הוא כן.

 

פרק ב' על אמת סנדלית

 

שנים רבות קשה היה להביא רופא למקומנו. לא, זה לא היה בגלל שעקרונות קיבוציים נראו כמחלה חשוכת-מרפא ושסופות בנגב מקשות על כל אבחון. לא ולא. הם לא רצו לבוא כי במקומנו-אנו, רופא סנדלר היה יותר מדי עלבון.

 

סנדלר היה במקומנו, וכל מי שנתן לו נעל לתיקון, לאחר מכן נזקק לכדורים ושאר תרופות. כדי לחסוך הטליא טלאים לא רלוונטיים, תקע מסמרים לרוב, את קצותיהם השאיר שיפגעו בכף הרגל. "שאנשים ילכו יותר מהר" הסביר הד"ר לסנדלרות. איש שמסר את עצמו ואת נעלו בידי המתקן תיקונים, לא ידע עד איפה יתקן את השלם והחלקי, כי אי-אפשר היה לדעת באיזו עין הוא בוחן את המנעל. פוזל לתלפיות היה. והוא היה גאה בכך, שלא כל סנדלר רואה הכל כפול - ובוודאי שלא כל סנדלר יכול בקלות כזו להעלים עין. משפט שגור היה בפיו: "השם נתן, אני לוקח, אתה מקבל". וכולם ברכו על העשוי "נס גדול יהיה עוד פה". יום אחד כעס על מי שהתהלך יחף - והתפטר בגלל העקרון. לעולם רווח, ולוא כי מנעלים קרועים נותרו שלמים.

 

בחלוף ימים מצאנו סנדלר, ששמעו הגיע ממרוקו לאזנינו. לא רק סנדלר, אלא גם רצען היה וחובב עורות. ידי אומן אמן, סנדלר אומן אמן. הפליא במעשי ידי סנדלר להתפאר. לא עבר זמן רב ורופאים שבו להתדפק על דלתותינו ולוא כדי להכיר את הקולגה. בכל האזור יצא שמעו ולא הייתה מחמאה לאנשי הססטוס-קופ יותר טובה מ-"ממש רופא סנדלר". עבודה שכירה? לא כלכך, כי הוא היה אצלנו על תקן של רופא-עור, נניח.

 

האיש-אומן הקדים לכל דבר-שיח מעין פתיח, שיש בו טקט של הנימוס ושל אתגר ושל שותפות-גורל. תמיד התחיל בשאלה - "אז אולי" - והוסיף ש-"זה מה שנעשה בנעל/ברתמות של גאולה הסוסה/בחגורתה של אסתי הגדולה/ובכלל; זה מה שנעשה לדברי העור. זה טוב לכולנו". כך ממש, קולקטיבי סט! מאד גאים היינו שנועץ בנו ושהוא "אנחנו". במקומנו, כשמדובר באחריות, היוה לא יהיה "אני". יחי "אנחנו". שמחנו בו והוא בנו. "אז-אולי" קראנו לו והוא הסכים. בהזדמנויות שונות שוחחנו, אזאולי ואני. אני סיפרתי לו על גדולות והוא סיפר על הנצורות. גליתי לו שאני שמאלי גם בידי - ואני חושב שלימין אין הצדקה. כנגדי, טען האיש ש-"אז אולי תסביר לי למה אלוהים ברא לכולנו רגל שמאל אחת ורגל ימין אחת. וככה גם ידיים ועיניים ואזניים ואולי יש עוד דברים שלא יודעים. אז אולי תסביר לי"-. ולא מצאתי תשובה. אל אזאולי הזה באתי וסנדל יתום ימין ביד.

 

הסנדלר התבונן בסנדל פעם ופעמיים בי. היה ברור לו שחבר מדוכא אינו די-פרודוקטיבי לבניין הארץ והקולקטיב. התבונן שוב בסנדל (זה שנותר. הימני) ואמר ש-אז אולי נעשה סנדל שני. מאד שמחתי ושאלתי "ואתה יכול? בידי-בידיוק כזה?" התבונן ברחמים ואמר ש-"כן בדיוק בדיוק. לא כמו זה אלא את זה עוד פעם, עד כדי כך. אפילו יותר יפה ויותר טוב". הססתי אם לומר לו ש-"לא יותר יפה ולא יותר טוב. כי איך אלך כשסנדל אחד יפה יותר ואחד מאריך חיים יותר" אבל התאפקתי. הוא כבר יעשה כל מה שמתאים. בידי-בידי אותו דבר. הפקדתי בידיו את היתום והלכנו לדרכי.

 

עברו יומיים ונאמר שאזאולי מחכה לי מחר בשעה 1600, שזה 30 דקות לפני סיום העבודה. למחרת הקדמתי לעמלי יומי. אכלתי צהריים בחופזה. אחר הצהריים התקלחתי (במים קרים, כי הדוד היה סתום. הציפורים האלה!) ובשעה הנקובה הגעתי למשכן. הסנדלריה הייתה נקיה ומצוחצחת. אזאולי חגיגי ובוטח בעצמו. בעיניים בורקות הסיר לוט משולחן הסנדלרות - ובמרכזו ניצב סנדל ועוד סנדל ניצב. רגע לא יכולתי להבדיל ביניהם, אבל מייד זיהיתי: החדש היה יותר כמו הישן מאשר להיפך. הסנדל, כאילו נעשה יותר יפה אפילו. לא אחזור על הנרגשות שאמרתי לו ועל הכבושות שאמר לנו, שזה לא יזיק לקומונריות. נפלנו איש על צווארי רעהו ונפרדנו. צמד-חמד סנדלי ביד ועיני מצועפות.

 

כשהתקרבתי לחדרנו. רעייתי ובכורי בן ה-3 המתינו במרפסת. מרחוק ראו את הסנדלים ואותי בידיהם, פרצו במחיאות כפיים ועטו עלי בנשיקות. גם בובי וכל השכנים באו לשמחה. שמתי את הסנדלים ברום המדרגות שמובילות מהמרפסת ואליה. כולם התבוננו בנו ובהם והתפעלו. איש לא ניחש מה חדש ומה ישן. בכורי בן ה-3 קרב לסנדלים, הכניס בהם את רגליו הקטנטנות ואמר: "אבא, זה שני סנדל ימין". בהתחלה לא הבנתי או לא רציתי. אחרכך נעלתי אותן. כן, שני סנדלי ימין! ימין וימין!! אוי לי ואבוי... אבל מה לי כי אלין על אזאולי. הוא, כמצוותי עשה, בידי-בידיוק אותו דבר. לא ידעתי לאן אוביל את חרפתי. לא רק זה, אלא גם לא היה במה להוביל אותה. אני, לי, השמאלי שבשמאלי, לא ימין אחת אלא ימין ועוד ימין. בדי-בדיוק. השכנים נמוגו. בובי הרים רגל אחורית בהתרסה, התחרט והלך לאחרים. אני, שגם ההליכה ב-"שמאל ימין" הייתה פשרה גדולה, אני ימין ימין?? רעייתי ניחמה אותי: לא נורא. הם יפים גם כך. תנסה ללכת. אף אחד לא יבחין בכך. הפרק הבכא יספר על סוף כואב ועל כמעט-פילוג.

 

פרק ג' ימין ושמאל - סוף והתחלה

 

ערב רד. על בהונות רגלי הכואבות, המשפחה הוליכתני לחדר האוכל. לרעייתי הייתה שמלה חדשה והחברות פנו אליה ולא אלי. חברים שמעו שמץ-משהו וברכו אותי על המוגמר. כמה הסתכלו בסנדלי ואמרו שהם מאד נמרוד, אבל כאילו משהו לא מתאים ושאנסה את המגפר. שותק מכל היה חברנו הסנדלר. הוא התבונן. היטב. אחרכך התבונן היטב-היטב. ואחרי אחרכך זה, קם והתייצב לצדי, הושיט רגל אחת קדימה ואחר כך עוד אחת (היו לו שתיים). אחרכך החזיר את שתיהן, עמד לעומתי וקרא בקול גדול: "ימין, ימין. שתי רגליים ימניות. אין לו אף שמאלית"! וכל הקיבוץ והקבוצה נבוכו. היו שגיחכו. ההנהלה לא אמרה דבר, אבל ידעתי שמשהו יקרה.

 

בחצי הלילה התכנסה ההנהלה להוציאוני מהמפלגה. במקומנו, אין מקום לדאבל ימני, אפילו אם יש לו שתי ידיים שמאליות. יכולתי להכריז פילוג-פילוג ולייסד תנועה קיבוצית חדשה, שיש בה איזה איחוד או מאוחד או התאחדות או כד', אבל התאפקתי.

 

כשאמרו לאברהם שיתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, לא אמרו באיזה סנדלים. ומי שנועל נמרוד לא חייב למרוד.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: