סיפור חבוט / אורי בית-אור

 

סיפור חבוט

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אחרי שירות צבאי פעיל מאד, הרפתקני ומייגע, קיבוץ היה תרופת פלאים; בעיקר פלאים.

איור מאת יעקב גוטרמן

הרי כמה מאותם פלאים: בנגב לא היה מים. היו שנים שילדים בני שלוש עדיין לא חוו מטריות; מגפיים ראו רק בספרים. לבני צריך הייתי להסביר שאם יורד גשם אחד, לא מספיק מגף אחד. מטעמים של חיסכון וצימאון, במקומי שקיבוץ הוא ולא קבצן הוא, הפסיקו לערבב ריבה במים - ובחיסכון הזה השקו את סלק הבהמות. השגנו שיא עולמי לדונם והתחלנו להגדיל את העדר, שיהיה מי שיאכלו הכול - ומעולם לא היו בהמות מתוקות כמו אותן שלנו. ובזה, לא רק שלא השכלנו, אלא די סבלנו. לוא השקינו באותם מים את סלק הסוכר, יכולנו להמתיק את החיים. אותה תקופה, בלול גידלו תרנגולות עם סכין גילוח בתחת. ככה הסבירו לי אז, כשבחדראוכל חילקו לכל חבר חצי-ביצה עם חצי קליפה. הכי התפעלתי, כשהצליחו לבשל גם חצי-ביצה רכה. לפעמים, במקום ביצה נתנו 5 זיתים, בגלל הערך הקלורי (לא יודע מה זה, אבל זה מדעי). פעם שב הגזבר במצב רוח קשה. נגמרו הצ'קים עם כיסוי. כדי לחסוך יותר, קיבלנו 5 גלעינים והחזרנו אחרי שמצצנו. הזיתים עצמם נשמרו לשבת. כלכך נטמע החיסכון, עד שכעבור זמן, הפעלתי זאת לגבי ביצים:-

 

בארוחת בוקר יש חביתות. קדוש קדוש. ויש ירקות. קדוש פחות. ויש לבן שבמקומנו נקרא זיבדה. ויש עוד דברים שיש, אבל העיקר, החביתה. יש רגילה, מקושקשת, יש עין וגם עין הפוכה. יש 2 עיניים, אבל שלא תהיינה פוזלות. זמן רב אחרי התחלת-ימי שם, חשבתי שתרנגולות מרובעות, כי החביתות שהוגשו היו ארבע-צלעיות. מסתבר שכך הוכנו. יש מחבת טיגון גדולה מאד, אולי מטר וחצי על מטר. קוראים לה מצלית. בהתחלה שפכו עליה המון שמן. במנת של ארוחת-בוקר אפשר היה לחנוך שלושה בתי מקדש והיה נשאר גם לכהנים. אמרו שזה בזבוז ועברו לבלובנד. כיוון שלא שופכים אותה, אלא מורחים את המצלית, זה דרש יותר עבודה ופחות שמן. אז בנו שם פירמידות מסכנות. כשהמזבח הגיע לרתיחה, שפכו עליו ביצים. לאורך כל הזמן, לא גילנו אפרוחים בקליפתם. וכך היו עושים זאת: לתוך הקערה שברו 120 או יותר, טרפו אותן היטב - ואחרכך, בבת אחת, שפכו את הטריפה הנ"ל על מצלית רותחת. היא התכסתה בשכבה הכי עבה שאפשר - וכל השאר זרם לביוב שבסמוך. הייתה יוצאת חביתה בגודל 160X100 ובעובי 2-3 ס"מ. פלטה זו היו חותכים לריבועים של 13 X 13 ס"מ. טעים מאד, כולל הס"מים. חברים היו לוקחים 2-3 מרובעים וכשלא שבעו לקחו עוד. לפי חישובי דאז, כל ריבוע הכיל 3-4 ביצים. צאו וחשבו כמה ביצים צרך אז כל חבר. באותם ימים ומפני הנסיבות, השפעה עצומה הייתה למי שהיו לו ביצים כמו שאז. אפילו חברות דיברו בבס נמוך.

 

אז, בין הבודדים שיצאו כנגד, הייתה אחות שהייתה שכירה. לכן, העיזה להעיר שזה מזיק גם לגברים. כולם האמינו, כי היא ידעה היטב מה היא אומרת. הרופא אמר שזאתי קטסטרופה, אכל מגש של ריבועים ונסע לקיבוץ אחר. ככה כל שבוע. הלולנים טענו שאין כבר מה למכור לתנובה וזה מקטין את חלקנו במניות שלה, שגם ככה לא היו שוות קליפה של חצי ביצה רכה. גם האקונום חשד שיש צריכה מוגברת של ביצים מטוגנות ושאין מה לעשות בקליפות. מרכז המשק מצא פתרון: במפעלים האזוריים מייצרים קמח אספסת, קמח עצמות. חמישה רבעים של עוף, עוף עם 6 פולקעס; למה שלא ייצרו גם קמח סויה מקליפות ביצים? עד היום ישובי הסביבה אוכלים את התוצאות. האנשים ששם הרבה פחות. נשוב לסבלותינו, אי שם ביישוב, שקיבוץ לכל דבר הוא, היו כמה צולי חביתות (קראנו להם צליינים) שטענו, שהכמות גדלה כל יום ושכדאי להכין חביתות רק פעמיים בשבוע. השמועה נפוצה - ובאסיפה דחופה התקבלה החלטה עקרונית שאין ארוחת בוקר בלי ביצים. בהתחלה, האקונום היה בטוח שמכעת אין יותר ארוחות בוקר. שמח. אבל אז נוספה פסקה ש-"ארוחת בוקר אוכלים לפחות פעם ביום ותמיד עם חביתה".

 

באותם ימים, שרתתי שם כמלצר, שגם מחבת חביתות. כשלעצמו היה בזה חידוש, כמעט מהפך. הפסקתי לצקת ביצים טרופות לפי מאות. בשלב ראשון, עשיתי חביתות של אימא: ביצה אחת חביתה אחת. התוצאה: חברים הרגישו כמו בבית. הרשו לעצמם לקחת אחת, שתיים - והמקצינים שלוש-חמש. עשו וצחקו ממני ולא ידעו, שגם ככה הם אוכלים 3-7 ביצים פחות בבוקרטוב. בשלב הבא, התחלתי להכין ביציות וחביתות לקראת הדמויות המוכרות שחלפו עלפני חלוני בדרך פנימה. כי גם זאת לדעת: אדם או אדמה ניכרים לפי נטייתם החביתית או הבייצית. ואני, שידעתי נפש בהמותי; ידעתי שיש בעל חי ושמו חיים, שאוהב ביצייה עם עין רוטטת והשנייה שתומה, בגלל שגם אשתו חיה. ידעתי מיהו זה שבא עם הצלחת ולא רואה את מי שעינה האחת רוטטת והאחרת קורצת לקראתו. היה מי שאהב ביצה הפוכה, אבל לשנייה אחת. אחרכך, החזיר אותה לסורה, שתתכסה בקרום. היה מי שמצא כזאתי שתבלול לה על העין. היה מי שאהב מבולבלת, בלבלתי לה את הביצים עד שלא ידעה ימין מהו ומהו שמאל. וכך הלאה. העולם המקומי לא ידע נפשו. אני דווקא כן. חברים התחילו לאכול במזלג וניגבו בלחם. צלחות הגיעו למכונת כלים והן צחות כביום היוולדן. המשכתי בכיוון.

 

כל ביצה פרסתי ברווחה עלפני המצלית, כי השטח קובע. באי חדראוכל בוקר קיבלו חביתה אחת דקה-דקה אבל שלמה, שכיסתה את הצלחת. הרוב שמחו. כמה טענו שחביתותי טובות כזכוכית מגדלת, ודרך הצהוב שבה העולם ראוי לטוב יותר; אמרו, שיש בהן איכויות של בית מקדש: אטומי-שקופי הן.

 

אז, כל בוקר בחדראוכל, אכלו כ-100 אוכלים. אולי חמישה עשר יותר. עד שקמתי ועשיתי מעשה. עד אז, כל בוקר היו מתחבטות כ-450 ביצים נטו. בתום המהפך שהולכתי, אותו קהל עצמו הואבס היטב ב-280 או קצת פחות. החיסכון גרם משבר ב-"תנובה ביצים". מרחובות הצפונית, הם מיהרו לשלוח משלחת מיוחדת ליישובנו, למצוא דרכים לצרוך יותר ביצים. הושבתי אותם במקומות כבוד. הכנתי עבורם 8 פרוסות של לחם מטוגן עם עין בוחנת בדיוק באמצע. נהנו, שבעו, שיבחו, אמרו שזה הדרך. ולא סיפרתי להם שבכל פרוסה השקעתי רק חצי ביצה רכה מאתמול. כשהתפרסם דוח חצי שבועי של האקונום, נודעו מעשי - ובוודאי היו מפטרים אותי, לולא מעשה נועז שעשיתי וששינה עולם. בישובם של אנשים מיושבים. עולם ישן עדי יסוד החרבתי, וחדש מן היסוד בניתי והוא הרבה פחות. מה קרה?

 

בערב-סרט, כולם באים לארוחת ערב. באותו כמעט לילה שבערב מסוים, אניני טעם וריח מרחוק הריחו ריח-בוקר ולא הבינו איך זה מתיישב עם "ויהי ערב ויהי בוקר יום... וירא אלוהים קיטוב". מה ראה? במטבח, חגור סינר כחול, שרוכים אדומים וסמל הפועל על חזי, עמדתי ליד מצלית ובארוחת ערב הכנתי חביתות!. לכל דורש הכנתי. ביצים ימניות ושמאליות, גוגל-מוגל מטוגן, כאלה עם שוליים שזופים. עיני-קטרקט צליתי וביציות-מבויצות. חביתות מתוחות היטב, זהבהבות ומקשקשות. במרווח נאה שמתי אותן על המגש, יצירה יצירה. אנשים באו עמדו ובהו. פה הוספתי רמז לנקניק, בצל ירוק, בצל זהוב, קמח-מצות, פירורי לחם, חצאי ביצים, עגבניות לעגבנים בתוספת קטשופ - ואפילו צפיחית בדבש. שם ניסיתי חביטת-קליפות - ואפילו זה הלך היטב, למרות שאנשים חרקו שיניים. אף חבר לא האמין שזה קורה. אכלו הכל, עזרו לנקות כלים (!), כאילו זהו טבע האדם. וכמו בדרכו של טבע, חברים לא נשארו לסרט אלא הלכו לעבודת-יומם כמו כל אחרי ארוחת בוקר. עד סוף הקדנציה, הצלחתי להוריד צריכת ביצים ב-68,6% (נבדק לפי קליפות). אז נחשפה מחתרת חובטי-חביתות בבתי ילדים ולא שבתי להפוך עיניים ולחוות חביתות ולהפוך מהפיכות. חבוט נותרתי, חד-עין ובוהה. איפה לא טעיתי?

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: