ש' ושות' / אורי בית אור

ש' ושות'

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

א.

אותו תרגיל כל בוקר. כמה דקות לפני שבא לעבודה, היינו משחקים ויכוח: מי יכול להרים את הסדן לבד. וגם ניסינו. כל בוקר ניסינו. זה לא עזר. מכסימום ניענענו אותו וגם זה היה בכלל לא פשוט.

איור מאת יעקב גוטרמן

להערכתי, הסדן שקל יותר ממאתיים וחמישים קילו. סדן, אתם יודעים, סדן של נפחייה שתול בחבית בטון, כזה שמרקעים עליו ברזל ומנגדימו בעודו חם. כשש' ושות' היה נכנס לנפחייה, היינו משנים כיוון. כך, למשל, הייתי אומר לנוני: נו, לפחות תחזיר את הסדן למקומו. ונוני היה עונה: אני הזזתי אני החזרתי, אבל דני בא מהשדה ושם את הסדן הצדה. שהוא יחזיר. אז, מישהו היה פונה לש' ושות' ומבקש כלאחר פה: עשה טובה, תביא לי רגע את הסדן. ש' ושות היה מביט בו, אחרכך בנו, אחרכך מפנה גבו מן הסדן, מושך בגבותיו, מדליק/מכבה חצי סיגריה והולך לארגז כליו. שום פרובוקציה לא הועילה. כולם ידעו שש' ושות הכי חזק במקומנו - ולו, אין בעיה להזיז סדנה. אבל לא. אותו לא יסדרו. חשדן, פשוט. מי שהזיז קודם שיזיז עכשיו. למה דווקא הוא? וחוץ מזה, הוא לא רצה שידעו אם הוא חזק. בשביל מה צריך? עוד יבקשו ממנו לעשות דברים שרק הוא יכול לעשות ובגלל זה לא מבקשים מאף אחד אחר. זאת סיבה שהוא? ואם הוא לא יכול? בגלל זה, טוב שלא ידעו מה שלא צריך לדעת. ואם עוד לא סיפרתי, אז עוד אספר שאצלו "צריך" היא מילת מפתח. פעם, מישהו היה צריך לבית שימוש. בתגובה, ש' ושות סבל מעצירות שבועיים. וחשדן אמרתי? אולי רק חששן.

 

בוקר אחד, באנו לנפחייה והסדן זרוק הרחק שם, בפינה. מישהו הרימו בכעס ואחר כך זרקו לקצה החדר. בסביבה, על ארבעותיו, גהר ש' ושות ועיניו של נץ בולשות ברצפת הבטון.

מה, הרמת את הסדן? קראנו בתדהמה - מה, זרקת את הסדן!

נפל לי אום על הרצפה - אמר, כועס על האום והאומה - הזזתי הכל, אחד אחד. הוא התחבא מתחת לסדן. ממש התרגזתי, אז... טוב, בסדר, תיכף אני אחזיר.

כה אמר ש' ושות, וחצי סיגרייתו מתדלדלת חצי דלוקה, מן השפה לחוץ. אילולא היה זה הוא, הייתי אומר שהתנצל. מצא אום ועוד אחד שהתחבא שם מלפני - הרים את הסדן ואת האום, ביחד, והשיבם למקומם; כלומר, קודם את האום, כי מחסן החלקים קדם למקומו הטבעי של הסדן. העולם שב למנוחתו הנכונה.

 

ב.

ש' ושות אמר ש-"זהו זה" ופנה לארגז כליו שכבול בשרשראות לקיר. ובארגז, כלים לתפארה, חדשים כמו חדשים לגמרי, כמו נרות של חנוכה, בקושי לראותם בלבד. "ראייה חדה מדי מקהה כלים ומחלידה אותם", אמר פעם כשהצטרך מברג וביקש אותו ממישהו. על שלו חבל. שני מנעולים קובעו בקצותיה של שרשרת הארגז: אחד נעוץ באוזן הארגז. שני, בצרור נקוב במכנסיו, המוחבלים בחבל. חוט? לא, לא חבל? חבולים היו המכנסיים, חבולים בנעימים. פעם, שמע שגם הנביאים מסתובבים עם חבל - וזה מתאים לו בהחלט. מי אם לא ש' ושות נביא? הוכחה? הנה: פעם באה למקומנו שבדית חמודה, על פי כל בחינה, לבקנית מאוד. ש' ושות לא ראה אותה ולא שמע, כי הוא רואה שחורות בלבד. רואה הינו נביא, הנה הוכחה א'. יום אחד היה ערב קיץ. הירח התעלף בטלית-הילה. התבונן ש' ושות בשמים, כי הוא רואה שחורים כזכור, ופסק: "מחר חמסין". וכך היה. כולם אמרו לו "ממש נביא". הנה עוד הוכחה והיא ניצחת. היו שלא הכירו בנביאותו. אמרו שהוא לא יכול להיות נביא. נביא, יותר משהוא רואה כשצריך ולא צריך, הריהו מדבר. איך ש' ושות נביא אם הוא לא מדבר? בעיניו של ש' ושות, הנביאות דווקא נשאה לו חן: נביא? בטח נביא לו משהו! מאז הוא משתמש בחבל, כי חבל שמכנסיו ישתמטו ממנו, הלוא?

מלבד המכנסיים, מה שמתחתם ומה שבתוכם, שניים היו תלויים בחבליו של ש' ושות. אחד היה מטר שהוא "פטנט מיוחד": קראו לו מטר, אבל היו בו חמישה; רווח נטו. ו-"פטנט"? כי היה זה מטר מתמתח שאחרכך היה מתקצר לבד ומתכנס לשריונו. צב-מטר הוא קרא לו כי הוא חסכן בחומרים, בזמן, באורך, בכוח, בלעשות. צו-השעה לחסוך. עלפי אותו העיקרון, ש' ושות ניסה לפתח צב-פטיש וצב-צבת. בינתיים ללא תוצאות. במטר הלזה מדד הכל, כולל זמני ביצוע. את ההפרשים היה חותך ומשמר בקופסאות, שבנה לשם כך. קופות חסרון ויתרון בע"מ.

 

ג.

קפדן האיש ומדקדק בחמורים כבחמורות. הנה קרה, שיצול של עגלה נשבר ושוב נשבר ושוב. גם לש' ושות נשבר. מה עשה? ריתך לו ליצול פלאח כזה, שאיש לא יכול היה להרימו. את היצול. אמרו לו שלא חשוב העובי ולא המשקל, כי בין כה זה יישבר במקום הכי חלש; אמרו לו שאין טרקטור שיסחב יצול כזה כבד; הסבירו לו, שאיש לא יוכל להרימו, אבל הוא לא שם: קודם כל, יש תקדימים. שנית, מצדו, שיגייסו את שמשן דעאר גיבעאר. אמרו ש-"לך תמצא אותו!" אמר להם ש"הוא בסביבה. אומרים שבעזה הוא לקח שער של הנגב על הגב ומסתובב בסביבה, איפה שהוא. הוא בטח ירים את היצול הזה". אמר ופנה לפינתו, פינה חדה של הסדנא דארעא. מאז, היא בחניה, שלמה אבל לא חורשים בעגלה. לא זזה עוד. כעבור שנתיים בא ש' ושות לבקרה, ראה עשבים עולים בגלגליה והתפעל: "פעם, היא נשברה כל יום. מאז ריתכתי ת'יצול, היא שלמה לגמרי, רואים!"

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: