טוב שם טוב מאמת / אורי בית-אור

|

טוב שם טוב מאמת

אורי בית-אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בימים רחוקים, היה לעלון-הקיבוץ מקום כבוד במקומנו ומעבר לו.

איור מאת יעקב גוטרמן

זה היה כרטיס ביקור, שמגלה פנים נאות שלנו לאחרים - ובעיקר לעצמנו. החברים אהבו את העלון ואת שהוא מציג, התגאו והשתדלו להתאים למתואר. כך, כמה חברים שואפי פרסום פיתחו הומור שקודם לא היה. כמה התחילו להגות הגיג או שניים. היו מי שביטלו עזיבתם, לכשהתפרסם סיפור מצחיק בשמם. אחרים שינו את טעמם, כשכתבנו שהם משוגעים על הקיבוץ והבטחנו שהמשך יבוא.

 

ההופעה בעלון הייתה כה חשובה, מבחינה חינוכית גם-כן. חברים כתבו, חברים עמלו על אנקדוטות ועל חוכמות של ילדיהם. חברים עשו רק טוב ואת הרע הסתירו במתבן או עליד הבוסטר. חברים הלכו מעדנות והסתרקו, כשנקלעו לסביבתנו. הנמיכו קול, כשנאחזנו בעט ובנייר. לפעמים, בנוכחות כתבנו, הם התנדבו לתורנות או לגיוס. אותה תקופה, היו שהרבו לשבת לידנו בארוחות-ערב, בסרטים, במקלחת המשותפת ובמוסד סמוך, ולשוחח אתנו בענייני היום ולילה. היו שהתנדבו לוועדות שעליהן דיווחנו. עשו שטויות כדי להיכנס למדור צ'יזבאטים. צעיר אחד הכריז על אהבתו לפסיכית נשואה, למען הקוריוז העלוני ובקושי הצליח להיחלץ מכך, גם כן בעזרתו של העלון, כי כתבנו שהוא פסיכי והיא לא אוהבת שכאלה.

 

חודש-חודש, ב-400 עותקים, היינו מודעים לעצמנו ומודיעים זאת לכל הקיבוצים, להורים, לתנועה ולעיתוניה, לארכיונים נכבדים, לאוהדים, לעלונים מתחרים ולעיתונים ארציים, שחשובים גם הם. זהו. כאלה אנחנו. צאו וקראו. אחרכך בואו והיווכחו. אחרכך, גם התאמצנו שלא לאכזב.

 

עבד לעלון הייתי. בחלום כתבתי ומחקתי וכתבתי ואיירתי והגהתי עד שהעלון עלה לאור. כשגמרנו לחבר את העלונים ולשולחם, בגלל הבולים, לשוני דבקה לחיכי, אצבעותי המשיכו למולל דפים על ריק, ובפי לא נותר עוד רוק. עלונים של קיבוצים פיתחו אתנו דיאלוגים, השאילו לנו הורים מעריצים. עיתוני-תנועה הרבו להביא דברים שלנו. עיתונים ארציים התפעלו וציטטו צטוט. פה ושם גחו כתבים מתל אביב ומבורוכוב וקרית-חיים, לעקוב מקרוב אחרי זוטות שהתנפחו בדפים המקומיים. גיליונות פורים היו סנסציה תקשורתית. עיתון מסוים אחד הקדיש את מאמר המערכת לעלוננו הפורימי. עיתונה של התנועה החרים אותנו, כי נעלבו ממשהו מצחיק בעלון פורים אחר. בעקבות ההצלחות, עורכנו הדגול החליף טרקטור ושדות-גזר במצלמה ובעיתונאות ויצא לרעות בשדות תל-אביב.

 

מעמד כה מכובד היה לו, לעלון, עד שהחליטו שסדרן העבודה אינו יכול לדחות ימי עלון של העורך, גם אם אין רוחץ כלים או מטפלת. וכשסדרן העבודה קרא תיגר על הגזירה, ההנהלה עמדה לצידו של העלון. כה אהוב היה אותו פמפלט, עד שאנשים היו ממהרים לקראתו, בדרכו שמהמזכירות לחדר האוכל. בזמן הארוחה, היה הוא נאכל כבחורה בטרם קיץ. בתום הארוחה, אנשים חיוו, הגיבו. דברים טובים קראו אז במקומנו.

 

בתוך הדברים האלה, ראוי לציין את תחושת האחריות, ההקפדה על אמינות שבדיווח, הנאמנות לאמת הראויה, רק לה ולאידיאולוגיה ולכבוד החברים ולניקיון שפה ולכיו"ב. מילה בסלע. שתיקה בתרי, התחשבות וטקט בתלת, וחוזר חלילה.

 

והימים, ימים של אין-מחשב ואין מדפסת ואין סורק ואין מכונת צילום. בקושי, מכונת כתיבה. היא התפנתה בלילה, אבל המדפיסה לא כלכך. הייתה זאת מכונת כתיבה, ששולפים ביד כמה מאותיותיה ואחרות קופצות בראש ומדגישות/מבליעות דברים לפי עדיפויות שלה. בעיקר התפרסמה ה-ג' הסופית שלה.

 

רק כשעלינו בדרגה, מסרנו את יקירנו לביצוע בתל אביב הרחוקה מאד. שם, מצאנו איש כלבבנו: שכפל בחסד, עברית בחסד, הומור בחסד, תושיות וחסדים בחסד. הוא שכן תחת מדרגות, בבית ישן, בקצה נידח ברחוב מכובד. באפס של מקום ובמינוס של כלים, עשה עבודת-מופת וגם עמד בלוח הזמנים. מחירו היה סביר, אפילו לקיבוץ מוכה בצורת כמו קיבוצנו. הוא הדפיס, בנה ת'עמודים, העתיק איורים לשעווניות, שכפל משני צדי הדף! בהתלהבות, קרא מה שכתבנו ומחקנו. מתוך כך, היה למעריך מוסמך של מצבנו, חוזה של עתידנו, המתריע מפני מה שאוטוטו יקרה. הוא הזהיר מפני בצורת ומפני צ'קים שחוזרים, מפני מחלות עלים, מהפלות ברפת, מפני טעם נפט לגזר ומפני תפוחי-אדמה בלי תפוחים. כבר אז, הוא כבר אמר שיותר מדי גיוסים ושהחברים לא נותנים די קרדיט זה לזה. הבחין שלא לכולנו יש הומור. הוא זה שאמר מי יעזוב ולא יחזור. ומי יחזור בו מהסכמתו ולא חשוב למה. הזהיר שעלון מצליח יגרום לעורכו הדגול לרעות שדות בעיתוני העיר. כיוון שרוב נבואותיו היו שחורות, צדק הוא לפחות ב-50%. כן, אחד-אחד הוא הכיר את חברינו. אהב את מי שהשתכנו בטורי צ'יזבאטים, אבל שם את ליבו גם לאלה שבהערות-שוליים, שלא חרגו והיו רק כשורה. האיר פנים לאלה שצוינו רק במזלטובים, בתנובת הרפת, במשקל הפרגיות, בטון לדונם סלק בהמות. בעצתו, עמלנו להקטין פערים ולהרבות שוויון. דיווחנו שחבר יצא למיל. כשיחזור נשוב ונדווח; וכשחזר שכחנו, אבל הוא הזכיר. כתבנו שחברה חזרה מתל-אביב עם שלושה גרביים לבנים ועכשיו היא מחפשת בן זוג מתאים. כתבנו שאת נונל'ה, באה לבקר קוזינה של האמא. סיפרנו שמישהו נסע לחופש. מאיפה יש לו כסף, מעניין, לא שאלנו בעלון. כשחזר, היה חדרו נעול מפנים. הוא דפק בדלת שוב ושוב. לשווא. עשה סיבוב בחצר. לכל מי שנקרה בדרכו אמר שלום וסיפר שהוא בחוץ. חזר. הדלת פתוחה, החדר ריק, המיטה חמה. לא כמו שהשאיר כשנסע. אנחנו לא כתבנו הגה בנידון, אבל במשך שבועות געש המשק משמועות שלא העזנו להעלות על דף. הכל מהעיתון ואל העיתון, גם אם לא הופיע בשחור לבן. השכפל בטש גם במידע שלא נכתב וטווה דמויות של כוכבים-יותר ועלומים-יותר ושזר פסיפס שמשוחרר ממציאות. כלכך היה נלהב אותו שכפל, עד שבא לחתונה שבמקומנו רק כדי, סוף-סוף, לראות את הגיבורים שכה הכיר. הראינו לו. ביקשנו שיזהה שמות. הצליח חלקית, אבל נפל על צווארם בהתרגשות, סיפר להם אודותיהם והם לא ידעו מאיפה בא להם.

 

כחלק מההווי ומשוויון ומשיתוף ומפרגון, הצמדנו סיפורים, שהיו או לא היו, לאנשים שכן היה היו. היו ששוכנעו שכך היה. היו ששמחו. ביקשו שנסביר להם בדיחות שהם אמרו. היו שהשתדלו להמשיך בתלם. בעיתונות הכל-ארצית, כמה מהם היו לגיבורי-תרבות. אחד מאלה התקבל בצהלה גדולה, כשבא להירשם ברבנות. הם היו בטוחים שזאת בדיחה. ופעם, בא אחד מהתמימים הנ"ל לכנס מחזורים. הוא הועלה לבמה והוצג כהקיבוצניק המצחיק מהנגב - וכל הקהל דרש בדיחה. בצר לו הוא אמר: "מצטער, הכל צ'יזבט. אף פעם לא אמרתי מה שנאמר שכן אמרתי". הקהל געה בצחוק: איזה חוש הומור, איזו צניעות!

 

כלכך היו הדברים נדבקים לאנשים, עד ששנים אני מנהל ויכוח עם חבר. הוא טוען "אכן אמרתי" ואני אומר ש-"לא ולא. הרי אפילו חשבנו להצמיד את הסיפור לחברך". וכך היה מה שהיה: באותם ימי בראשית, הצענו שה-ט"ו בשבט יוכר כחג המטעים. בלילה ערכנו, הנוטעים בע"מ, חזרות בצריף האוכל. בחוץ הסתובבו כלבים שנהנו מהמופע. אחד המשתתפים צחק כלכך, עד שמיהר החוצה, להטיל מימיו, כנהוג במקומנו. בדרכו, אמרתי לו: תיזהר שכלב לא יעשה ממך צחוק. - למה? - התפלא. - אתה הרי יודע איך מגיב כלב לעץ השדה - הערתי - והאדם עץ השדה, לא? הדיאלוג היה למוקד החג. בסוף הערב ידעו כולם - והוא יותר - שהדבר הוא מאתו. "כלכך מתאים לו" התמוגגו, עשו אותו לשבח ולקלס. מאז, אוהבי תנ"ך, אוהבי חג הקיבוצי וסתם אוהבי אדם הזמינו אותו להרצות על התנ"ך, על ידידיו של האדם, עץ סימבולי כבר-נש ועל השפעת אוריאה על עצי פרי ושל נוי.

 

אחרכך, האיש עזב, הפליג לו בספינות. ערב ט"ו בשבט אחד עמד על הסיפון. הצטרף אליו חבר ימאי עברי: "שמע בדיחה לא נורמלית, ששמעתי רק היום!" אמר אותו ימאי וסיפר לו על אדם, על עץ שדה ועל הכלב. כשראה את חברנו מחייך, אמר: "בטח, שוב תגיד שזה מהקיבוץ שלך". ענה אותו חבר: "לא רק שזהו הקיבוץ שלי וזה העץ וגם הכלב הם שלי, אלא שהאיש ההוא אני הוא". אחרכך, האנייה חישבה להישבר בגלל הוויכוחים.

 

אכן, בחג הנטיעות אין שמחים כמו הכלבים.

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: