שבעה שבועות / אורי בית אור

שבעה שבועות

אורי בית אור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בזיכרונותי, חג השבועות הוא משהו-בעייתי. עד כדי כך הוא שהוא השרה השראתו גם על שבועות שבמקומנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

הנה, בהיותי בגן, הביאו צלם להנציח את ילדי הביכורים ולראשם הזר. הזר שבראשי דקר והכאיב. אמרתי לגננת. היא אמרה שתיכף מצלמים ואז זורקים את הזר. אמרתי: למה? הזר יפה, רק לי הוא לא נוח, אבל היא מיהרה ולא הגיבה. כשנשארתי אחרון, עגום מאד, באה הגננת: מה עוד לא צילמו אותך? למה אתה יושב כלכך בשקט? אמרתי שחשבתי שאני אחרון. תמיד יש כזה, נכון? 'צטלמתי. השליכו את הזר. נשאר צילום של שבועות. עצוב. כואב. תמיד יש כזה, נכון?

 

בבית ספר עממי, חגגו את ביכורים ברוב עם. כל ילד הביא ביכורי פרי האדמה שקנו מסלאח, לגאולת הארץ. אצל אמא זה היה אחרת. היא קנתה דווקא מהרוכל הערבי "אסמע". הם מכרו ירקות באוקיות ורוטלים. שמנו ירקות בסל והבאנו מפרי אדמתנו. בביתספר ריכזו את הביכורים על עגלת אחד העגלונים היותר-ציוניים במושבה (הוא גם של החברא קדישא). אחרכך, ההורים קנו בחזרה את פרי הארץ. התמורה, לקק"ל. למה אמא צריכה לקנות מ"אסמע" ירקות, לתת לביתספר ולקנות בחזרה? לא פשוט לתת ת'כסף? אחרכך הבנתי: לא, כי רק כך יכול גם "אסמע" להשתתף בגאולת הארץ.

*

בלבי, כל השנים, אני רקדן מוכשר. לבי יוצא לריקודים, לצעדים, לפוזות ולקומפוזיציות. בפנים, אני מפזז בחופשיות ובעונג ככל שהמנגינה נסערת. כמה דברים בולמים אותי. ראשון בהם הוא אירוע ביכורים בכתה ב'. נבחרתי לרקוד את שיבולת ו'' בריקוד השיבולים. בחינניות ענוגה, הייתי צריך להיזרע, לצוץ, לצמוח, לרוות טל וגשם, מזל שלא שולב גם זבל, להיות ים השיבולים וגם להיקצר באלגנטיות. גריסת הגרעינים והאפייה נותרו לכתות גבוהות יותר. הלבוש: זר משובל בשיבולים, גלימת סדין קצרה ותחתונים לבנים. מפאת השדה והביכורים והבושה, כנראה הצגתי מה שנראה כבצורת מוחלטה. לא זזתי, לא צצתי, לא צמחתי. ים השיבולים קפא בביצועי. ממילא לא היה מה לקצור. המחנכת, שראתה בהופעה שיא ציוני ופדגוגי, הביעה את אכזבתה בעדינות: תתבייש לך, היית צריך להגיד קודם שאתה מתבייש. לא הייתי נותנת לך תפקיד כלכך חשוב. אמרתי לה שאמנם רציתי, אבל התביישתי. מאז, אני מתבייש מוקדם ככל שאני יכול.ץ מאז, ריקודים שבין שבועות אחד לבין הביכורים שאחריו, נרקדים רק בלבב פנימה.

*

בקיבוצנו, ידענו גם ידענו ששבועות הוא טבע, חקלאות, חג של עובדי האדמה ושל תנובתה. מוכרחים להיות שמח. לכן, בשנים ראשונות, ערכנו חג ביכורים כהלכתו, כלומר, לפי החג שברמת יוחנן. במה הכנו ומשטח הכנו, רמפות וספסלים הכנו לקהל. קשות עמלנו לשתף את כל החברים, את צוותי הענפים, את העגלות והטרקטורים והכלים החקלאיים, את עגלות הילדים והעגלות של הפרות. את הפרות משכנו באף, הדהרנו את הסוסה גאולה קשישתא המעוטרת ואת בן טיפוחיה ג'יגולו אחריה. נהדר. רק אז גילינו שרק שישה נותרו כקהל. אחרכך, הצטרפו שלושה אורחים.

 

במשך השנים, נפתרה הבעיה, החג העשיר, שברנו מחיצות בין קהל למשתתפים. חג קהילתי אמיתי. אבל אני, בכל פעם שבכרנו ביכורים, צפיתי בחרדה אל המושבים ושמא מישהו יחרשום אותי אל הרקדנים.

*

כאשר הגיעו אפרסקים ליבול ראשון, תכננו להפתיע את חוגגי הביכורים - ולהביא כמה טנאים של אפרסקים. אז-אז, רבים מאתנו רק קראו על האפרסק וראו תמונות. כל השבוע שלפני הטקס, עברנו בין העצים וסימנו אותם פירות נטו קלות להבשיל בחג. אחד בעץ ושניים בדונם. באנו שעה קלה לפני האירוע לקטוף הביכורים - ונותר רק אפרסק כמו-בשל אחד! איש היה בקיבוצנו והוא בן מושב וחקלאי מבטן. כל ערב היה הוא סורק את המטע, מגלה פירות וחוטפן כבכורות בטרם קיץ (אחרכך עשה כך גם לבחורות). בתהלוכת-החג, הסענו פרגסון נפט-בנזין אפור ואליו רתומה פלטפורמה גדולה-גדולה. במרכזה ניצב טנא קטן - ובתוכו האפרסק. הוא זכה למחיאות כפיים ולגאוות יחד אדירה. נדמה לי שהגלעין שלו שמור עדיין בארכיון של הקיבוץ.

*

בין מסיבות של שבועות, הייתה אחת של טראומה. החלטנו לתרום לקליטת העלייה. יומיים קודם, הרמנו טלפון והצענו ש-10-20 עולים ישתתפו אתנו בחגיגות, יהיו חלק מהקהילה ויתבשמו מאווירה דארץ-ישראל. סיפרנו על הטקס, על החג הקהילתי, הנוי והדשאים, על לובשי לבן, על הכיבוד, שירים וריקודים, גאולת העם והארץ. בצד האחר של הטלפון הקשיבו עניינית. אמרו, תודה נחזור אליכם בבוקר. צריך לבדוק אם הנקלטים רוצים להיקלט בשבועות. ערב החג הודיעו: תודה, נבוא. אוטובוס שלם. צעקנו גוועאלד, איך נוכל? כולנו 150 חברים. אמרו: אוש.. או ש.. אי-אפשר פחות. אמרנו: קשים ייסורי קליטה. יהי כך. כמה שעות אחרכך, התקשרו: מצטערים, שני אוטובוסים. העולים משתוקקים למסורת, לתרבות, לארץ ישראל, לעובדי האדמה, לריח הקולחוז או הסובחוז. אמרנו: וויי! אתם הר על הגיגית שלנו. אמרו "אי אפשר פחות". נאנקנו ואמרנו "לוא יהי".

 

בשעה היעודה הגיחו שלושה אוטובוסים טעונים באנשים, בישיבה, בעמידה וגם אחרת. אורחינו היקרים גלשו מהרכבים, ללא הבהוב ושהייה פשטו על השולחנות והחלו למלא סלים ושקים בכיבוד. פרודוקטים, הם אמרו. עמדנו המומים. לא ידענו מה לעשות. להעיר? זה מבייש! לשתוק? זה מביך. היו שדמעות זלגו מעיניהם. היו שהסבו את פניהם. היו שמיהרו לשולחנות ואל אורחינו היקרים כלכך וניסו לעצרם. ללא הועיל. אחת החברות צעקה, בבכי, על זוג מבוגר: מה אתם עושים? תתביישו. תחזירו הכל לשולחן! הם הסתכלו עליה בתימהון וענו לה בעברית רוסיתית (תלמידי אולפן טובים): מה צועקת? שלך?

 

בלית ברירה, פנינו לתכנית והם פינו את השולחנות. למחרת קבלנו תודה בטלפון:

כמה יפה קבלנו את העולים ועד כמה נהנו מכל החג. והכיבוד, כל הכבוד. יותר לא קלטנו עלייה בשבועות.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: